מהי המציאות?

פוסט בוקר, לאחר השיעור של אתמול (קצת קשה לחשוב לעצמי, כי אין עונה, ואז לשתף מחשבות עם אחרים, שברגיל שותקים). ונראה שהבלוג הזה יתעצב ל'ביקורת פוסטים'.
כי הנה אתמול שאלתי את השאלה הקריטית – מהי המציאות? זו כמובן שאלה מפחידה, כי חוסר הכרה במציאות זה בין היתר ליקוי נפשי ידוע.
והנה, הבוקר כותב 'דעת אמת' בסוף דבריו המקנתרים על פרשת השבוע –
"מה שמזכיר לי דברי ידידה בוטניקאית שכתבה לי: אני סומכת על זכרון הפרחים יותר מזכרון האדם. והשבתי לה: ברור… לאדם יש את כוח הדמיון והאמונה המטשטשים לו את המציאות".
הגבתי ומחקתי, ותכף אסביר למה.
ראשית, מה התגובה? שכוח הדמיון מאפיין לא רק דתיים, אלא גם חילוניים. קשה לחיות במציאות כפי שהיא. לכן רואים טלוויזיה, סרטים ושאר דברים. גם לרוב בני האדם, כך שמתי לב, יש אמונות תפלות למיניהן. ויש עוד מה להוסיף פה. למשל, שלכל אחד יש המציאות שלו שהוא מעצב לעצמו, ושאין מציאות של אחד דומה למציאות של השני.
ולמה מחקתי? כי אני כבר צופה את התגובות. יש שני סוגים של תגובות. יש התגובות האוטומטיות, או הגנריות, של המאמין או הלא מאמין. הלא מאמין למשל יאמר – חחח איזה שטויות יש לדתיים האלה. ואולי המאמין יענה לו – פחח לא שטויות בכלל. זהו, זו כל השיחה, בגדול.
אבל יש סוג שני של תגובות, והן תגובות עומק, כמו, במחילה, זו שאני הצעתי. וכאן צפויה התרעמות. הקורא הרגיל לא יאמר, כמו שאולי היינו מצפים – 'או, יש כאן זווית מעניינת', אלא יתקיף, כי הוא יורגש מותקף.
וזה מה שאמרתי אתמול – אנשים בעצם שונאים שיחות פילוסופיות (והייתי יכול בלהסתפק בלומר – אנשים בעצם שונאים. וזהו). ואם הם ישתתפו בהם זה יהיה מתוך עמדה של התקפה, לא של הקשבה.
אז תודה, אבל לא תודה, אני נכוויתי מספיק. כל פני השיח בישראל, בכל נושא, מקולקלים מהיסוד. לא נראה שאפשר עוד לתקן.
וגם, עוד דבר, קשה להתייחס לשיח כשמתעלמים מהדבר הזה שוב – המציאות. גם שיחות פילוסופיות גבוהות, ובעצם מנותקות, מתעלמות מהמצב הקונקרטי בשטח. ואם יש יחס לשטח הוא מתוך נקודת המבט המקובעת-מראש, שלא הוכחה מעולם. אמרתי זאת אינספור פעמים בעבר.
כך למשל בסוגיית הפלסטינים. את מי באמת מעניינות העובדות בשטח. מי, למשל, טורח לקרוא את הטורים של גדעון לוי. לא, אבל יש לנו כבר דעות שקנינו בסופרמארקט הדעות הישראלי. אנחנו 'שמאל' או 'ימין', וזו הזהות שלנו.
כך למשל הגבתי אתמול לתומר פרסיקו, כותב שמאל מובהק, שזו תופעה מעניינת, שבין המגיבים הרבים שלו אין אף מגיב ערבי. נו, ילדים, אתם חושבים שהתגובה שלי זכתה לאיזושהו יחס? נופ, כלום.
אבל זו נקודה חשובה באמת. זו פרקטיקה קצת משונה ולא הוגנת לדבר כל הזמן על הערבים, ואף פעם לא איתם. חשבו למשל על קבוצת גברים שמדברת על 'מעמד האישה', ללא שום קול נשי שמדבר, האם היינו מקבלים זאת? האין זה אבסורד?
עד כאן בינתיים.