בין 'האישי הוא הפוליטי' ל'הפוליטי הוא האישי', ובין 'האסתטיזציה של הפוליטי' ל'פוליטיזציה של האסתטי' – זה לא אותו דבר! ולמעשה אלה שני הפכים.
חגי הופר והצ'אט
הפילוסופית הפמיניסטית קרול הניש הפיצה את הביטוי 'האישי הוא הפוליטי', כלומר שהיא אמרה שגם פעולות הבית הפשוטות שעושות נשים – ולא רק נשים – יש להן משמעות פוליטית. אני שמעתי את הרעיון הזה בהרצאה ששמעתי פעם מאדם בשם עומרי – והסכמתי לזה מאוד. למעשה, כך אני חי.
אך לדעתי הביביסטים היפכו את הדברים, כך שלשיטתם 'הפוליטי הוא אישי', ולכן באמת כל השנים ירדו לאנשים לחיים האישיים, וכן גם לי.
מה שהיה אמור לשחרר את האדם – הפך בידי הביביזם לכלי של כפייה רגשית ונאמנות עיוורת.
אני אמרתי – זאת תפיסת עולמי, אני שמאלני, ואני חושב כך גם מבחינה דתית, אך הם לא חדלו להציק. עד שהגיעו גם לרובד המיני. וכאן יש משהו בטענתם, כי זו בדיוק השיטה הנוצרית, שהם מבקשים מכל אחד לקבל את ישוע 'באופן אישי'. נכון. ובכל זאת – יש הבדל! בפשטות, כפי שאמרתי לאחי הביביסט פעם – ביבי הוא לא אשתך, לא התחתנת איתו. ואפשר גם להחליף אותו, ובשלב מסוים גם יוחלף. לכן צדקה מרים לפיד שאמרה שזו כבר עבודת אלילים. ובלשוני ולפי שיטתי – עבודת צלם אלילי, שזה הצד השלילי של ה'צלם', ובאמת 'זה לא אותו הדבר'! ולמעשה שני הפכים, אף שמציינת אותם אותה מילה. ועל כך כתב כבר פרויד, כפי שלימדה אותי ידידתי לשעבר ד"ר אורנה ליברמן, מורה לעברית מצרפת, ואולי תומכת ליברמן.
אני מקווה שיובן מה שאני אומר פה, הכשל המערכתי הזה, כי ההבדל בין שני הדברים הוא דק, מצד אחד, אך כהבדל שבין שמיים וארץ מהצד השני.
אותו בלבול ועיוות יש גם בין האסתטיזציה של הפוליטי לפוליטיזציה של האסתטי. אני נעזר בצ'אט לנסח –
אסתטיזציה של הפוליטי
זו תופעה שבה נושאים פוליטיים הופכים לעניין של יופי, סגנון, הופעה, או אמנות – במקום להתמקד בתוכן, בתכנים ובמדיניות עצמה.
לדוגמה: כשבחירות הופכות למופע תיאטרלי, כשפוליטיקאים מתמקדים במראה ובמסרים רגשיים יותר מאשר בעשייה ממשית, או כשפוליטיקה הופכת ל"מותג" שנמכר דרך פרסומות וסלוגנים.
בשיטה זו כל דבר הופך ל'מופע בידור', נוסח האח הגדול. וזו הייתה דרך הנאצים. ועל כך כתב יורם קניוק את ספרו המזעזע, שגם הפך לסרט – אדם בן כלב. על אדם שהנאצים השתמשו בו לשיר לפני הנכנסים לתאי הגזים – ומעולם לא הצליח להתאושש מזה. כמו אח של סבא שלי, בנציון, שהיה מאושפז כל חייו ואיני יודע עליו דבר מלבד שמו, שהוא כשם אביו ההיסטוריון של ראש הממשלה, שבקום המדינה שלח מאמר לניו-יורק טיימס כדי לשכנע את האמריקאים שלא יאפשרו את הקמת המדינה. לדעתי – בגידה.
פוליטיזציה של האסתטי
זו תופעה שבה דברים אסתטיים, אמנותיים או תרבותיים – כמו מוזיקה, ספרות, אופנה או אפילו סגנון חיים – מקבלים משמעות פוליטית ומעמד של סמל אידאולוגי.
לדוגמה: כשמוזיקאי או סגנון לבוש הופכים לסמל של מחאה או של זהות פוליטית, או כשיצירות אמנות משמשות ככלי לקידום אג'נדה פוליטית.
זה מה שאני מנסה לעשות באמנות שלי, בשירים והצילומים. שתהיה להם גם משמעות פוליטית.
שני התהליכים האלה משקפים דינמיקה של מעורבות פוליטית ומרחב תרבותי, אבל הם הפוכים זה לזה: האחד הופך פוליטיקה לאמנות ויופי, והשני הופך אמנות ואסתטיקה לפוליטיקה.
וזה בעצם – הטוב מול הרע.
*ושהטוב ינצח.
*החלק השני – לפי ולטר בנימין.
מחשבות לעצמי 