שינוי שם משפחתי

מהופר להופּר
אני משנה את שם משפחתי מהוֹפֶר להוֹפֶּר, כלומר רק מוסיף דגש בפ"ה. בכתיב באנגלית, מ-hoffer ל-hoper. ויש לזה כמה סיבות.

ראשית, הופּר עם דגש משמעותו 'המקווה' וזה מוצא חן בעיניי. אני אומר תהילים כל יום והיסוד הכי חשוב שם זו התקווה, 'קווה את ה', חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה". זה יסוד האמונה היהודית וגם יסוד התפילה. אז למה לא?
כך גם המנון המדינה הוא 'התקווה', כך שזה גם יסוד המדינה ויסוד הציונות – תקוות עם ישראל ארוכת השנים לשוב לארצו, שהתקיימה בדורנו. את ההמנון כתב נפתלי הרץ אימבר, ויש איזה אימבר אחד בשכונת הוריי, אולי הוא צאצא שלו. גם אבי פגש את אימי במרכז 'תקוותנו' בחיפה, כך שאפשר לומר שזה יסוד המשפחה.
זאת הסיבה הראשית, אך יש גם סיבות משניות.

אחת, את השם הופר כמעט אף אחד לא מבטא נכון, תמיד צריך לתקן אותם, זה מעייף. ואולי באמת הם צודקים ויש כאן טעות. הופר הוא עובד בחצר המלכות כנראה, כך קראתי, ויש מעט כאלה בארץ. למשל, הסופרת רינת הופר. אז אולי זו לא טעות, אבל אני מעדיף תקווה.
שתיים, וזה קצת טרגי, שאני מרגיש שהרסו לי את התקווה בארץ הזאת. אני לא מחזיק בדעת השלטון, וכל הערכים שאני מאמין בהם נזנחו ונהרסו. אני מגדיר את עצמי כתנ"כיסט, שפינוזיסט וסוציאליסט, שזה בעצם מה שהיה גם בן גוריון, אבל היום יש הפך כל הערכים האלה, כך שנראה שבן גוריון עומד על הראש, כמו בתמונה המפורסמת. את כל זה עשה המשטר האולטרה-קפיטליסטי של ביבי, שלדעתי ולדעת רבים אחרים במחנה שלי הרס את המדינה. ואני רוצה להחזיר את התקווה.
אתמול ישבתי וחשבתי על מה שעשיתי בחיי, ונוכחתי שכשלתי בכל. האמנתי ברעיון של צדק חברתי ויצאתי למחאות של 2011, אך לא השגנו דבר. האמנתי בהשכלה ולמדתי המון, אבל לא יצא מזה כלום. למדתי גם המון יהדות והאמנתי ביהדות הומניסטית, אבל בסוף בחרו ביהדות קיצונית וגזענית, שאני לא רוצה להיות חלק בה. אף זכיתי בישועה הנוצרית, אך הדבר לא הועילני עד כה, כי מעולם לא הצלחתי לקבל את כל הדוגמות שלהם, שאני מתנגד להן. אמרתי לעצמי – נכשלתי, ובזבזתי את חיי לשווא. וכך נראית גם המדינה שלנו, וכך מרגישים רבים מהמחנה שלי, מחנה ישראל. אז בטח שנחוצה כאן תקווה.
זאת ועוד, יש לי סיפור אישי, שלא אחשוף אותו יותר מדי, אך אומר ברמז. בתפילת שמונה עשרה יש את ברכת המינים, שהיא בעצם קללת המינים, נגד הנוצרים – למינים ולמלשינים אל תהיי תקווה. טוב, אני קצת ישועי, אז כמדומני שהקנאים הדתיים עשו לי אמבוש. את הקללה הזאת תיקן שמואל הקטן כדי להרחיק את הנוצרים מבית הכנסת, וגם אליי הגיע 'שמואל הקטן' הזה כדי להרחיקני ולהרוס את תקוותי. את פרטיי הסיפור כאמור לא אחשוף כאן. אך הדבר לא יצליח בידי 'שמואל הקטן' הזה, שבא ליצור קיטוב והביא את השד קטב מרירי שעשה פה שמות. כי עוד תחזור התקווה, גם לי וגם לעם הזה. ואולי גם ייפתח השער לנוצרים כולם. כי הינה הם באים, יש יום קראו נוצרים, והוא בא. אלה האוונגליסטים האמריקאים.

לבסוף, 'דגש בפה', יש פה משהו סמלי. כי לי יש עיוות בפה, תוצאה של ניתוח פציאליס שנעשה לי בגיל צעיר מאוד. ולדעתי הדבר השפיע על המבנה הפסיכולוגי של נפשי. באיזה אופן? אני חושב שנוצרה אצלי פיקסציה אוראלית. לכן אני עוסק בדברים הקשורים בפה – במילים, ובעישון. מילים – אני משורר, סופר, עורך לשון, וגם כתבתי עצמאית שני מילונים, אחד אטימולוגי ואחד תנ"כי. עישון – אני פשוט מכור לזה, למרות שמנסים כל הזמן לשכנע אותי שאפסיק. אז יש לי דגש בפה. ויש לזה משמעויות פסיכולוגיות נוספות שלא זה המקום לפרטן. רק אומר בכלליות שהחברה, ובישראל בפרט, בנויה סביב העיקרון הגניטלי ולא האוראלי, ולכן יש לי קשיי הסתגלות אליה. כך היהדות סובבת סביב ברית המילה שבבשר, ואני מעדיף את ברית המילה של המילים, כפי שאמר גם המשורר מנחם בן, היא ברית השפתיים. שכן יש גם 'עורלת שפתיים' בתנ"ך. ישוע עניינו אחר – הסרת עורלת הלב, שגם היא קיימת.
והינה, כל משטר ביבי רדף את העניין הזה – דרך ההתבטאות. 'שומרי פי' אני קורא להם, בדומה ל'שומרי צלעי' של ירמיה. ואני מעולם לא קיללתי אותם, אלא שמרתי על טוהר הלשון. ולהפך, הביביסטים היו המקללים והמגדפים, עם שפת הביבים שלהם, כשמם. והיום הם מנסים להפוך את היוצרות. אז הינה – דגש בפה. כי זאת יש לדעת, המילים לא יכולות להעביר הכול, וגם יש לדעת איך לדבר. ומלבד זאת במשטר ביבי אין ערך למילים, כי הן לא מלוות במעשים, ואם יש מעשים – הם ללא אחריות. אז אני מקווה, מקווה, שכל זה ישתנה. אימרו את הדברים בפה מלא ולא בפה רפה.

הופּר אם כך.