רעיון בעקבות מרקוזה

צפייה בהרצאה של אונגר על מרקוזה חידדה את ההבדל בין מרקסיזם ונאו-מרקסיזם, וכשאני אומר מעת לעת מרקסיזם כוונתי בעצם לנאו-מרקסיזם, אבל יש לתת את הכבוד הראשוני למרקס.
מרקוזה כתב את האדם החד ממדי, שהיה רב מכר בזמנו, ובו הוא מתאר לראשונה את מה שהיום מכונה 'תרבות הצריכה' – הדבר שאליו אני מתנגד. תרבות זו משטיחה את האדם והופכת אותו לחד ממדי, אחיד באופיו.
הכוונה היותר עמוקה של חד ממדיות היא שאין אלטרנטיבה – וזה המצב היום, גם בהקשר הפוליטי. כן, יש ביביסטים ואנטי-ביביסטים, אבל בעצם אין ביניהם הבדל אידיאולוגי מובהק. למשל, שניהם רוצים כרגע 'להילחם בחמאס', כאילו זו ברירת מחדל יחידה.
מנגד לזה, במסורת התלמודית יש תרבות של מחלוקת. אבל למעשה זו מחלוקת מדומה. החכמים חולקים זה על זה על פרטי הלכות שונות, אבל על הדברים הגדולים הם מסכימים. למשל, שיש לשמור שבת. אז זו לא מחלוקת אמיתית.
את תרבות המחלוקת הזו שאבו חז"ל מתרבות יוון, ובה אכן המחלוקות היו עמוקות יותר. מחלוקות התלמוד הן רק צל חיוור למחלוקות יוון העמוקות. וזו ראשית הפילוסופיה.
והפילוסוף הגדול הראשון שהציג תרבות של מחלוקת הוא אפלטון – בצורת הדיאלוג שלו. אם יש שני משוחחים, ממילא הדעה מעומתת עם זה השונה ממנה. ואולם, גם אצל אפלטון המחלוקת עדיין בחיתוליה ולא מספיק מפותחת. הווה אומר שבן השיח לא מציג עימות נוקב מספיק. וכמדומני שזו הייתה ביקורתו של פופר על אפלטון ב'החברה הפתוחה ואויביה'.
פופר עצמו אגב גם קשור לכאן, כי הקריטריון של למדע תקף הוא, בעצם, מדע שניתן לעמת אותו. או אם תרצו, על דרך החידוד – כדי לאמת צריך לעמת. וכן בתרבות כולה.