משל הכוס הריקה, טייק נוסף

מה בין זן בודהיזם, הומאופתיה ופרקי אבות?
יש סיפור זן בודהיסטי ידוע על אדם שבא למורה זן וזה מוזג לו תה (ההודים נהגו לשתות תה הרבה לפני האנגלים, ולמעשה כנראה את התה הביאו האנגלים מהודו, כחלק מהמסע הקולוניאליסטי שלהם שם), והוא ממשיך למזוג גם אחרי שהכוס מלאה. התלמיד מעיר למורה על כך, ואז המורה אומר לו את הנמשל – כך אינך יכול לבוא ללמוד בעודך מלא, קודם כל עליך לרוקן את הכוס!
ובאמת, זו הדרך ללמוד. אנחנו כולנו חכמים וכולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה, או שלפחות למדנו דבר או שניים בחיים, ובכל אופן כאשר אנו באים ללמוד, אנחנו צריכים לבוא כלוח ריק, טאבולה ראסה, עד כמה שאפשר.
זו, לפי המשל, הכוס הריקה. אבל למעשה איננו יכולים לשכוח לגמרי את תלמודנו, ובמשל – הכוס עצמה זוכרת את התה שנמזג אליה בעבר. וזה, בעצם, העיקרון הבסיסי של ההומאופתיה, שלחומר יש 'זיכרון'. אני אינני חסיד של ההומאופתיה, למעשה חושב שהיא אינה מרפאת, אלא לכל היותר בדרך הפלצבו, אבל העיקרון שלה, לפחות כמשל, אני חושב שיש בו אמת.
וזה בעצם מה שאמר אלישע בן אבויה, הוא 'אחר', התלמיד חכם הסורר שיצא לתרבות רעה, לפי דברי המשנה, שבכל זאת מביאים מדבריו בקובץ משניות המוסר החשוב ביותר במשנה – פרקי אבות, שכן תורתו נשמרת. וכך אמר –
"אלישע בן אבויה אומר, הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר חדש.
והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוק.
(אבות ד, כ).
ושימו נא לב שהוא אינו אומר 'לדיו כתובה על נייר כתוב', אלא – 'על נייר מחוק'. זו השכחה, או זה מה שאמרנו – שעליך לבוא ללימוד כלוח חלק, וכמו לשכוח את כל מה שלמדת עד כה.
ואמנם, יש ערך גם לזיכרון. וכך, אחרי שהפנמת את החומר החדש, או המחודש, אתה יכול שוב להשוות אותו למה שאתה כבר יודע. גם לסוג זה של 'ספרות משווה' יש ערך.
לבסוף, דברים אלה – משל הכוס המתרוקנת ודברי אלישע בן אבויה – כבר הופיעו בשירי עבר שלי, והם כנראה משמעותיים עבורי. אך הנה גם אני הצלחתי לגשת אליהם עכשיו כלוח חלק וללומדם מחדש.