פוסט-אנטישמיות

כבר כתבתי בעבר שלימודי הקולנוע שלי באוניברסיטה היו בעצם לימודי שמאלנות. כמעט כל התיאוריות הקולנועיות הן תיאוריות שמאליות. כך למדנו רבות את המרקסיזם, וגם תיאוריות נלוות – פוסט-קולוניאליזם, את האוריינטליזם של אדוארד סעיד, שממנו למדה אלה שוחט שכתבה על ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי ויחסו לערבי ולמזרחי, פמיניזם, כולל התיאוריה הקווירית-להט"בית, וגם פסיכואנליזה, פרוידיאנית ולאקאניאנית – בעיקר האחרונה. כל אלו הן 'תיאוריות שמאל', ולכן הלימודים שלי באוניברסיטה היו בעצם לימודי שמאל.
והיום יש משבר שמאל. כבר ראיתי שתי שיחות עם תומר פרסיקו שמנסה להסביר כיצד יש גופי שמאל בעולם שבעת הזאת תומכים בצד הפלסטיני ולא בישראל.
התשובה כאן היא פשוטה – זה חופף לתיאוריות השמאל האלה, בעיקר לתיאוריה הפוסט-קולוניאליסטית, כלומר – מה שכאן נקרא הכיבוש.
עכשיו, צריך להבין שהמכנה המשותף של תיאוריות השמאל האלה הוא לעמוד לצד החלש. ובכך אין לדעתי פגם. גם בתהילים זו הגישה, ולמשל בכתוב 'כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו' – וכאן בא 'לימין' דווקא. וכן עוד הרבה. אבל מתוך עולם מושגים נכון-בעיניי זה אוכל להציע כיוון חדש, בעצם דיסיפלינה חדשה. אני רוצה להציע את התחום הבא: פוסט-אנטישמיות. כי אכן אחד העמים המדוכאים ביותר והנרדפים ביותר בתולדות העולם הוא העם היהודי, ולכן השואפים לצדק לחלש ולנרדף צריכים לדאוג לרווחתו של העם היהודי ולעקירת כל סממן של שנאה כלפיו. ולהערכתי שנאת היהודים מחולקת לשניים – שנאה לבנה, של עמי אירופה הנוצרים, ושנאה שחורה, של הערבים המוסלמים. השנייה היא עניין בפני עצמו ולא קשורה לתנועות השמאל. אבל הראשונה קשורה אליהן הדוקות, כי תנועות השמאל האלה הן סממן מערבי-לבן-נוצרי. ולהערכתי מקורה של שנאת היהודים הזאת הוא בדיוק זה – נוצרי. משימתה הראשונה והעיקרית של הפוסט-אנטישמיות אם כך תהיה לעקור את שנאת היהודים ההיסטורית והמושרשת מלב האדם הלבן, האירופאי, שהוא האדם הנוצרי.