דילמת יחס הליברלי ללא לליברלי

השאלה הגדולה של ההגות הפוסטמודרנית, וגם נקודת העיוורון שלה, הייתה – כיצד תרבויות ליברליות צריכות להתייחס לתרבויות לא ליברליות? הגישה הקודמת, המודרנית, אמרה שיש להילחם בהן, ולהשליט סדר יום ליברלי על כולם. הגישה המאוחרת, הפוסטמודרנית, הסתייגה מגישה כזו, וטענה שיש לכבד כל תרבות באשר היא, גם את התרבויות הלא ליברליות.
מעשה הטרור המפלצתי של החמאס מערער את תפיסת הליברליות הפוסטמודרנית כולה, ומחזירה למרכז הבמה את תפיסת העולם המודרנית התקיפה – בתרבויות לא ליברליות יש להילחם!
לכן אין להתפלא על תמיכתה של גרטה טורברג בעזה. היא עדיין לא עדכנה את גרסת הליבליזם שהיא תומכת בו, ומי יודע אם תעדכן.
בהרצאה של רחל אליאור שמעתי את הרעיון היפה, שמעולם שתי דמוקרטיות לא נלחמו זה בזה. אם יש מדינה מתוקנת הדואגת לזכויות אדם – אין מקום למלחמות. המלחמות באות תמיד במצב שאותו הזכרתי – מול גורם לא ליברלי. על כן העולם צריך להחליט, באופן עקרוני, מה יחסו לגופים לא ליברליים אלה, בין אם אלו החמאס, על זוועותיהם, ובין אם אלו הרוסים, שזוועותיהם לא פחותות מאלה.