הגיגי ערב

הגיגי ערב

הוא שאמרתי – מרגלים אתם. בני 'יעקוב'.
אני בעד לעקוב אחרי אנשים גם בבתים.

בשורות טובות, ישועות ומלחמות.

'תניא – ספרם של בינוניים'. באמת, כל כך בינוניים אתם.

929. ירמיה כג.
גם היום הרועים לא משו.
"לָכֵן כֹּה־אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל־הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת־עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת־צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת־רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם־יהוה׃" (ירמיה כג 2)
כִּי־אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה שְׁנַת פְּקֻדָּתָם.

אוהב את רחל, לאה ויונה. לא כל כך את דליה.

בהר החוצבים בירושלים יש כל מיני אנשי הייטק. הם החוצבים-בהר של ימינו.

בישראל מצליחים *רק* הפריבילגים החנפים.

"לִכְאוֹרָה בַּעֲלֵי יִרְאַת שָׁמַיִם, אַךְ כּוֹפְרִים בְּתָקְפָּהּ. הִתְרַחֵק מֵאֵלֶּה." (השנייה אל טימותיאוס ג 5)

טקס השעיר לעזאזל – פגני – כמו קורבנות האצטקים.

אם יש צדק – יופע מיד, כתב ביאליק בעל השחיטה, אחרי פרעות קישינב.
המתן מעט, ביאליק, אמר לו אלוהים, נקמת הדם עוד בוא תבוא.
והנה היום.

מהו מוות? אל כנעני –
מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. הוא האחראי על מוות, בצורת, עקרות ורעב. מקבילו היווני הוא האדס והרומי פלוטו.

מהו בית מרזח? במקור פולחן אלילי –
מרזח הוא טקס סעודה ומשתה פולחני קדום שהיה נהוג בתרבויות הלבנט. סעודה זאת הייתה מתקיימת, לעיתים, במערת הקבורה המשפחתית, עם שלדי אבות המשפחה, במטעים ובגרנות, או בבתי מרזח המיועדים לטקסי מתים. בתרבויות מסופוטמיה היה טקס דומה בשם כיספו.

טיבי, חומוס הוא מאכל ארצישראלי. בועז אומר לרות – 'טבלי פתך בחומץ', כלומר בחימצה, כלומר בחומוס. עובדי השדה אז היו אוכלים פיתות וחומוס, ממש כמו העובדים היום.

אני חושב שטעותו של אלישע בן אבויה, אחר, היא שהוא ראה שני כיסאות, כמו שאומרים חז"ל. כלומר חשב שיש שתי רשויות, כפי שחשב זרתוסטרא, אל טוב ואל רע. הוא גם התרעם על העוול בעולם כשראה אדם נופל למותו מעץ עם קן ציפור. כלומר התרעם על מידת הצדק האלוהי. כך גם נהג ביאליק – כפי שציינתי במקום אחר היום – בשיר 'על השחיטה'. את ביאליק, על כל פנים, אפשר להבין.
כידוע, גם השטן הומצא כתגובה להגות הפרסית הזאת.
מה שהטריד את אחר הייתה אפוא שאלת הצדק.