תסביך הבעלות

תסביך הבעלות.
זמן מה התחרבשתי עם זה, עם תסביך הבעלות. לא משנה כל הפרטים, כי הדבר כנראה הגיע לכדי הפרעה נפשית. אני חשבתי שלקחו בעלות עליי, בעיקר כי מצאתי נוסח בעייתי של יפוי כוח שחתמתי עליו לאבי לבחירת דירה בעפולה בפרויקט מחיר למשתכן. אני לא הרגשתי טוב באותו הזמן, בגלל החיסון, ולכן יפיתי את כוחו. אלא שבנוסח שמצאתי היה כתוב שהוא טוב 'לכל דבר ועניין' ו'בלתי ניתן לביטול'. הדבר הזה עורר את חשדי, והאמת שעד עכשיו לא מצאתי תשובה לכך. אך נניח לזה כרגע.
הנושא היותר גדול הוא מושג הבעלות, והוא אכן תסביך. מרקס דיבר עליו בהקשר הכללי – סוד הקפיטליסט הוא שליטה ובעלות על אמצעי היצור. לכן כל ההון זורם אליו, והשאר – מעין עבדים שלו. הדבר הזה נכון עד היום, ועקרונו אף מורחב יותר – לא רק אצמעי יצור גשמיים, אלא גם רוחניים, ובהם – זכויות יוצרים, שהם קניין רוחני, ואף עצם השלטון. הכסף בדרך כלל מצטבר במוקדי הכוח. וזו הסיבה, דרך אגב, לרבים ממקרי האלימות בחברה הערבית, שמתרכזים במוקדי שלטון עירוניים.
נושא שני של בעלות הוא ביחסים בין המינים, ובהם לפי ההלכה היהודית הגבר הוא הבעל של האישה, מילולית ומעשית. הוא הבעל והוא ובועל. ומבחינה לשונית נראה לי שזה גם מקור המילה – בא על, כלומר בעל, ולכן הוא הבעל של האישה, ובהמשך המשמעות התרחבה לשאר קניינים.
ואולם, אנו חיים בחברה מתקדמת, ואין עוד מקום ליחסי בעלות כאלה, לא בתעסוקה, כלומר אין מקום לעבדות, ולא ביחסים, כלומר שהיחסים צריכים להיות שוויוניים. ומי שמדברת על כך היא ראשת מפלגת העבודה, מרב מיכאלי. וגם הנביא הושע אומר – 'לא תקראי לי עוד בעלי, כי אם אישי'. 'אישי' אכן נראה לי מינוח הולם יותר. לא בעל ואישה, אלא איש ואישה. אש ואש. זכו – שכינה ביניהם, כמאמר רבי עקיבא, שאהבתו לרחל משמשת כמודל לאהבה עד היום. 'שלי ושלכם – שלה הוא!'.

אני לקחתי כמשל לעניין זה את מלחמת אליהו בעובדי הבעל. כי אכן בעל הוא גם שם של אלוהים אחרים. אליהו ניצב מול 400 עובדי הבעל וניצח אותם – אש ירדה מהשמיים והוכיחה את צדקתו ואת טעותם. לאחר מכן שחט את כולם – וברח מאימת איזבל המלכה. כל זה מסופר בספר מלכים.
והנה דרשתי, כי לעובדי הבעל היו 'נסכים' ואילו לאנשי הבעלות בימינו יש 'נוסחים', נוסחי העברת בעלות למיניהם.
ותהרגו אותי, אני לא יודע איך הגעתי לדברים אלה, אבל לזה הגעתי. ולמען האמת עדיין לא ירדתי מעניין יפוי הכוח הזה, ואני מתכוון לבטלו בהמשך. יש לי הנימוקים המשפטיים לזה. וזה חלק גדול ממה שגרם להידרדרותי בחודשים האחרונים. נו, בינתיים עובדי הבעלים מצליחים. גם מדכאי הנשים.

והיו לי דרשות נלוות. למשל על דיכוי הנשים בחברה הדתית לאומית, אך הדברים אישיים מדי ולכן לא אפרט אותם. וגם על אליהו, כי אני הכרתי בעבר אליהו אחד, אך גם כאן הדברים אישיים. ובכלל, הגותי מעורבת מאוד בחיי האישיים, כך שאיני יכול לפרטה כראוי.
ואולם על אליהו אפרט מעט. הוא היה המנהל של ארגון 'נפגשים', ללימוד של יהדות מתונה, שהלכתי אליו במשך שנים, ומוצאו מאפגניסטן. בשנה האחרונה הפסקתי ללכת לשם, וגם הטליבן כבשו שוב את אפגניסטן, וארה"ב יצאה משם. וטליבן אלה מדכאי נשים, דתיים קיצוניים. והקיצוניות הדתית היא בדיוק מה שאני נלחם בו. לא הדת, אלא הקיצוניות והקנאות הדתית. וגם במהלך שנה זו ראיתי כמה 'נשות טליבן' יהודיות. עד כאן מהרובד האישי. הנבואי אולי.
ועתה למסקנה – קנאי דת אלה הם עובדי הבעל, לדעתי, ובדעתי להילחם בהם ובקנאות הדתית, כמו אליהו.
וזה מצחיק, כי אליהו נתפס כקנאי דתי, ואומרים שאליהו הוא פנחס, אך לדעתי קנאותו טובה, ואילו קנאותם של עובדי הבעל רעה היא. נחוץ אולי קנאי כדי להילחם בקנאי דת חשוכים אלה, קנאי לטובה.
ומהי הקנאות הטובה? קנאת איש מרעהו רעה היא, אך קנאת איש לאשתו טובה היא, כמאמר שיר השירים – 'כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש, שלהבתיה'.
קנאת אליהו קנאת אהבה היא, קנאת עובדי הבעל – והאשרה – קנאת בעלות וקניין!