על המדיניות כלפי מתאבדים

על המדיניות כלפי מתאבדים
אני עומד לכתוב דברים מובנים מאליהם, ובכל זאת טוב שייאמרו.
המדיניות כלפי המתאבדים, אנשים המצהירים שהם מתכוונים לשלוח יד בנפשם, חייבת להשתנות.
שתי סיבות לכך, עקרונית ומעשית.
הסיבה העקרונית – אין הצדקה לאשפוז כפוי שלהם, כפי שנעשה היום. אם אנו חפצים לאפשר חירות לאדם, הרי שיש לו חירות לגבי כל דבר בחייו, גם לגבי סיומם.
מי שביסס את עקרונות החירות הוא הפילוסוף מיל בספרו 'על החירות', מהמאה ה-19. משם בא הכלל הידוע, שאדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, כל עוד אינו פוגע באחרים. באחרים דייקא, ולא בעצמו. זה הכלל הבסיסי ביותר. ומדוע בעצמו מותר לו לפגוע? כי אנחנו ישויות אוטונומיות ולא סובייקטים של השלטון. וגם כי איסור ההתאבדות הוא חוק דתי, ואנחנו רוצים לבסס מדינה חילונית.
לכך ניתן להוסיף את ההגות האקזיסטנציאליסטית, החילונית באופיה, שביססה עוד את חירות האדם. וכך למשל קאמי בספרו 'המיתוס של סיזיפוס' טוען, כי השאלה למה לא להתאבד היא שאלת הבסיס של הפילוסופיה. אז האם לא נאפשר לאנשים לשאול אותה? כלומר, לשאול ברצינות.
ולמעשה, זו שאלה ותיקה, והלך רוח מוכר, כפי שברור לכל מי שמעיין בספר קהלת.
כל זה לא אומר כמובן שצריך להצדיק את ההתאבדות, אך רצוי להתמודד עימה בכלים הגותיים ונפשיים, ולא עם סנקציות חוקיות.

והחלק השני הוא מעשי. היום כל מי שמאיים בהתאבדות מאושפז בבית חולים לחולי נפש, אך אלה מקומות נוראיים ביותר. כללית, אלו מקומות שלא צריכים להתקיים כלל בחברה מתקדמת, ולכך אולי אקדיש פוסט נפרד. במילה, לשים קבוצה של אנשים עם בעיות קשות ביחד, ובלי אפשרות לצאת – מה יכול להיות טוב בדבר הזה? זו רק נוחות שלטונית. מה שכן יכול לעזור לכל פרט שם זו פעילות ממוקדת, עם פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ומרפאים בעיסוק. אך אין צורך ליצור לשם כך את מתקני הכליאה המפלצתיים האלה. מסגרת קיימת של אשפוז יום, שבה באים לכמה שעות וחוזרים הביתה, היא טובה בהרבה בעיניי. ומי שמהווה סכנה לאחרים? הוא כנראה ראוי להגבלה הזו, אך לדעתי אנשים אלה הם המעט, ואת הרוב ניתן לשחרר לביתם.
המוסד הזה, בית חולים פסיכיאטרי, הוא ותיק מאוד בעולם, וראשיתו מעידה על אופיו. הוא התחיל כמתקן כליאה, ולעיתים אף התעללות, ועל כל פנים מתקן המבודד מהחברה – ועל כך כתב כבר פוקו – וכזה הוא נשאר גם היום, במובנים רבים. אמנם היחס והתנאים השתנו בצורה מהותית, אך עצם צורת המוסד נשארה. דבר זה כבר לא מתאים לחברה מתקדמת. אז מה כן? למשל – בתי סוטריה, בתים מאזנים, נשמעים לי פתרון הרבה יותר טוב, ויותר הומני. ואמנם, השהות בהם יקרה יותר, אך גם זה דבר חשוב – שיש להשקיע קצת יותר תקציבים בחולי הנפש, דבר שלא נעשה היום בצורה מספקת, כי ככל שהתקצוב עולה, גם איכות הטיפול כמובן עולה, וחולים אלה ראויים להטבה הזו מהמדינה.
ואולם כרגע המצב במוסדות אלה מחפיר. והנה, מה יעשה אדם אובדני במצב כזה? הוא לא יבטא את המחשבות האובדניות שלו, כי לא ירצה להתאשפז במקומות הנוראיים האלה. הוא לא יבטא – ולכן גם לא יזכה לטיפול ראוי. והנה, מה עשינו? על ידי חוק, שאין לו גם הצדקה מוסרית, כפי שהסברתי בסעיף הראשון, יצרנו אף עיוות ממשי, ומנענו טיפול מאדם הזקוק לכך. אפשר לשער שאנשים רבים אכן שלחו יד בנפשם בדיוק מסיבה זו – שהם פחדו לבטא את מחשבתם בקול, ולכן לא זכו לטיפול וליחס הראויים. הטיפול והיחס הראויים, כלומר – שיחות עומק עם אנשי מקצוע, ואפילו עם בני משפחה וחברים. אפילו דבר זה נמנע מהם!
ולכן ברור הדבר שיש לאפשר לאנשים לבטא את רגשותיהם האובדניים, ולדעתי אף לבצע אותם אם יחפצו בכך, גם מהבחינה העקרונית וגם מהבחינה המעשית, כפי שהוסבר.