הפרק התיאולוגי

הפרק התיאולוגי.
יש לי וורטים רבים, ואולם כמה מרכזיים. בפייסבוק כתבתי לאחרונה –
שני וורטים גדולים היו לי –
כל אדם נברא בצלם.
אמת ושלום – שניהם חשובים.
את שניהם דחו.
מה שבחרו, כפי שכתבתי הרבה, זה כוח-כסף-כבוד ועליונות יהודית.

על הבריאה בצלם כתבתי שני ספרים.

ואולם, עוד וורט מרכזי יש לי – על עשרת הדיברות והנצרות. הנה תקציר שלו –
נראה שאת חמש הדיברות הראשונים הברית החדשה גורעת, ואילו על חמש האחרונות היא מוסיפה.
אפרט –
שני הדיברות הראשונים מדברים על זהות האל, על אחדותו ועל אי גשמיותו, ואילו אצלם יש שילוש והגשמה. לכך רק יש להוסיף, שמול האיסור לעשות פסל ותמונה – הכנסיות מלאות פסלים ותמונות.

הדיבר השלישי אוסר הזכרת שם ה' לשווא.
במקביל לזה, בברית החדשה יש עניין מיוחד בהזכרת השם ישוע, כדרך לגאולה. ובתורה נכתב 'שם אלוהים אחרים לא יעלה על פיך'. בכל אופן, זה לא שם ה', אך הזכרתו בהקשר לא ראוי היא הזכרתו לשוא.

הדיבר הרביעי הוא השבת.
לעומת זאת, ישוע אומר בכמה פעמים כי הוא 'אדון השבת'.

הדיבר החמישי מורה על כיבוד אב ואם.
לעומת זאת, כשאימו באה לבקר אותו, ישוע אומר לה 'מה לי ולך, אישה', וכן אומר שבא לשים חרב בין בני הבית, ומי שלא מתנכר להוריו והולך אחריו, אינו שווה לו.

לכן את חמשת הדיברות הראשונים הם גורעים.
לעומת זאת על חמשת האחרונים הם מוסיפים –

אלה הדיברות, שמות כ –
(יב) לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

בדרשת ההר ישוע מצוות לא תעשה אלה – אומרים לך לא תרצח, אך אפילו לקלל אסור. אומרים לך לא לנאוף, אך אפילו מבט תאווה אסור, שכן המביט חומד את האישה בלבו.
וכנגד לא תגנוב ישוע ממליץ על נדבנות מוגזמת – הרוצה את כותנתך, תן לו גם את מעילך. וכנגד איסור עד השקר, המדבר על עניין המשפט – בנצרות מקובל שאין לשקר כלל, בשום מצב, כפי שציינתי כמה פעמים.

כנגד זאת נאמר בתורה – 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו'.

*

ועוד, לעמות זאת, בפועל נהגו הפוך. למשל 'לא תרצח' – ההיסטוריה של הכנסייה רצופה שפיכות דמים נוראה. לא תענה ברעך עד שקר – עדי שקר רבים קמו בעלילות הדם, במובן המשפטי המקורי. ונסתפק בזאת.
כנגד זאת הטענה המועלית תמיד היא, כי הם לא שיקפו נכונה את ערכי ישוע. אלא שישוע עצמו אמר – 'העץ ניכר בפירותיו'. ובכן, אלה הם פירותיך (אף שגם פירות טובים היו לו, לשאר העמים).

*

ולבסוף – וזה וורט נוסף, בעצם – בעניין 'לא תוסף ולא תגרע' – זו גם הביקורת שלי על התורה שבעל-פה היהודית, התלמוד – הם בעיקר הוסיפו הרבה, מדעתם.
אז מה אני? קראי? גם איני קראי. עברי מן העברים אני.
ואף לי טיפוגרפיה לזה –
מבחינת הגזע אנו עברים. היה חבל ארץ עבר והיה חבל ארץ ערב, והעבריים והערביים קרובים הם. זה רלוונטי גם מבחינה פוליטית.
מבחינה לאומית – ישראל אנחנו, בני ישראל. כך שמנו מופיע בתורה החל מהתגבשותנו לעם, במצרים, כמתואר בספר שמות.
ומבחינת הדת – יהודים אנחנו. וזו כבר הגדרה מאוחרת מאוד, מזמן שיבת ציון. המילה יהודי מופיעה לראשונה, כמדומני, במגילת אסתר המאוחרת. השבים היו משבט יהודה ולוי בלבד, והתנחלו בחבל ארץ יהודה. מכאן ואילך התפתחה היהדות.
עד כאן.