שני מיתוסים – סיזיפוס ואטלס

שני מיתוסים – סיזיפוס ואטלס
במיתולוגיה היוונית מסופר על סיזיפוס, שנידון לעבודה קשה ולא מתגמלת. הוא מגלגל אבן אל ראש ההר, וכשהיא מגיעה לשם היא מתגלגלת למטה, וחוזר חלילה.
מכאן הביטוי היום – עבודה סיזיפית, לעבודה קשה ולא מתגמלת.
בישראל הרבה אנשים עובדים בעבודה סיזיפית, כי השיטה לא בנויה נכון. הם עובדים קשה, אבל לקניית דירה לא יגיעו, למשל. זו, בעצם, עבדות מצרים.
שלטון נתניהו הארוך ביסס אותה.
ומעל עובדים אלה נמצאים הנוגשים – אלה עשירי הארץ הנצלנים.
אלבר קאמי כתב את ספרו 'המיתוס של סיזיפוס', שבו דימה את כל חיי האדם לדמות זו. הוא פותח בשאלה – מדוע לא להתאבד? ומסיים בתשובה – 'עלינו לדמות לנו את סיזיפוס מאושר'.

מיתוס אחר מספר על אטלס, שמחזיק בידיו את כדור הארץ. זה מיתוס שיותר חביב עליי ואני רואה אותו בצורה מטאפורית כנשיאת צער העולם. 'נשיאת צער העולם' היא בסיס התפיסה הפסימית, שספר אחד שלי הקדשתי לה – 'הפסימיזם הפואטי'.
ויש לה גם מונח בגרמנית, מתוך ויקיפדיה –

וֶלְטְשְמֶרְץ – בעברית צער העולם (מגרמנית Weltschmerz, מילולית "כאב־עולם") הוא מונח פילוסופי או פסיכולוגי שנטבע לראשונה על ידי הסופר הגרמני ז'אן פול (1763-1825). הוא מתאר את תחושתו המלנכולית של מי שמבין כי הממשות הפיזית לא תוכל לעמוד לעולם בדרישותיה של הרוח, או את מגבלותיו שלו עצמו. השקפת העולם הפסימית הנגזרת מהבנה זו הייתה מקובלת אצל הרומנטיקנים כדוגמת לורד ביירון, אלפרד דה מיסה, היינריך היינה, יוזף פון אייכנדורף, קלמנס ברנטאנו ואחרים. במובן הרחב יותר מציין כיום המושג גם את תחושתו של מי שנחרד מחוסר הצדק בעולם. מבחינה פסיכולוגית קשור הוולטשמרץ בדיכאון ובאסקפיזם.

התפיסה הזו, הרוחנית, כך אני חושב, מאוד מזכירה את תפיסתו הקיומית של קהלת. וגישת העבודה הסיזיפית מזכירה אולי את גישת פורום קהלת.