יומן אחרי צהריים, 30.5.23
יום קשה. בבוקר הלכתי לפגישה אצל הפסיכיאטר ד"ר מזר, אחרי שאתמול שלחתי ווצאפ לעו"ס זאב ואמרתי לו שטיפולו לא היה טוב. הוא התקשר לפסיכיאטר 'מודאג', הפסיכיאטר התקשר אליי, באתי, שוב אמרתי טענותיי, לא מעניין אותו, מציע… תרופות. ימח שמם. וזו תאוות אימי והאובססיה שלה. אני קורבנם. ואחר-כך יכול להציע דיור מוגן אחר. ימח שמם של הנאצים. בכל מקרה עוד כמה ימים פגישה עם פסיכיאטרית אחרת.
משם הלכתי לעקירה אצל ד"ר רות שוורצמן. כמה דיבורים מעניינים שם. בסוף עקירה. קצרה מאוד. אמרה לי – בגלל ששתקת. הם מדרום אמריקה. אמרתי – טו אבלה אספניול? את מדברת ספרדית? כן. אבל אבלה דומה להבלה.
משם המשכתי להולצר. בחורה יפה התעניינה בספר שבויות. שבויות איסלמיות אצל המוסלמים. ואני שבוי כאן. ועוד הרבה ספרים שם, אך את כל עולם הדעת עכרו.
מזר לא עזר בכלום. אמרתי סכנה בבית ולא הציע כלום. אבל זה כלי הכפייה של אימי, שנים. אמרתי לה עכשיו שזה יהיה חטאה בשמיים – כפתה טיפול פסיכיאטרי על בנה. אמרה שאני מטורף. אבל זו האמת. מה הדין יהיה איני יודע.
באיזה מצב אני נמצא לא אכפת להם. שילכו לעזאזל הנאצים, למרות שאסור לקלל הורים. ימח שמם. וגם של הרווחה.
למה הייתי צריך את העקירה הזאת איני יודע.
כמו כן נודע לי ששכנתי עבדה כעו"סית.
עבדה, עבד שלה. ימש.
פגשתי גם את ישראל מנחת. מי הבוסים לא אומר. אומר לו כל ישראל חברים, והיה פיגוע שם. ערבי מעורער, אבל אנחנו אשמים. אבל.
יוני התקשר כשהייתי במרפאה. הוא ביהודה. כתבתי לו –
כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה נָפָל כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל יְהוָה לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ.
ישעיהו ג, ח.
אמא שלי פשוט תאווה להלעיטני בכדורים פסיכיאטרים. אין לה גבולות. ולאבא שלי לא אכפת.
זהו, זה כל הסיפור. אבל אני מר. ואולי מר ונמהר. אולי לא הייתי צריך לעקור. בטח אטעה בלי הנחיות. הוריי לא רק שלא עוזרים – הם מכשילים.
עייפתי.
מחשבות לעצמי 