Untitled

יומן בוקר, 26.4.23
קמתי עם כאב לב נורא, כתבתי שניים-שלושה שירים. קרעו את בשרי, קורעים את ישראל, כתבו בהפגנה. שלב האנוסים. כשאישה נאנסת מה כבר יכול לנחם אותה? ואלה עוד לא נרגעים.
הכול מתמצא בגניטלי, במיני. והכול מתמצא בתאוותיהם, המיניות והכלכליות, אך את תאוותי שלי גזלו וגינו.
אתמול המוני בית ישראל חגגו, ואני ישבתי בבית מדוכא, גם טלוויזיה לא ראיתי.
ועדיין, אין מנחם ואין מושיט יד.
את הסיפור אני יודע, אבל מבחינה חווייתית זה לא יתואר. המסגור אחר-כך במסמכים, כך או כך, לעולם לא יוכל לעשות צדק. מעוות לא יוכל לתקון, ומה שמת לא ישוב לתחיה.
ואמנם הזהירו אותי השלטים, אבל לא יכולתי עוד שם.
והבוקר צופה במבזק החדשות. המצמוץ הקטן של השדרנית הוא הכופר, ושם אני. כפרה.
והראו רגעים נבחרים מטקס המשואות – על ילדים העוברים חרם, על הזדמנות שווה, על נפגעי גוף ונפש – כל הנושאים שלי. והזמר שר – את מי שהלב שלי בחר, אחרי כל מה שהוא עבר.
שותים את דמי בחינם. אני מרוסק. אוכלים את כל העוגה ומשאירים פירורים. גונבים הכול. בזים ובזים.
פשוט התעללות מזוויעה. פעם כתבתי על כך שיר, אחפש אותו.
ומלבד זאת, זקנתי וסבתי.
בקיצור, זוועה. וסף מוות.

*

ספרים –

*

סיפור –