סיפור הדירה, בקצרה

אז בואו ואספר לכם את סיפור הדירה.
שנים רבות גרתי בבית הוריי, מקבל קצבת נכות, ולא יכול לשכור דירה. גם בשוק העבודה לא הצלחתי למצוא עבודה, מלבד כמה עבודות מזדמנות. קצבת הנכות דלה מאוד, וכך חייתי בצמצום. ביבי מתגאה שהוא הצמיח את הכלכלה, אבל לא כולם נהנו מהשפע הזה. כך השנים עברו, ומצב זה התקבע תודעתית. כאילו כך מוכרח שיהיה. אבל לא כך היה בתודעתי. אני חיכיתי לרגע שבו אוכל להתחיל בחיי. והרגע הזה התמהמה. מובן שגם זוגיות ומשפחה לא הצלחתי ליצור במצב כזה. אבל חיכיתי.
והנה הייתה הפגנת הנכים והחליטו להעלות מעט את הקצבה. אלא שבמשך זמן רב לא עבר התקציב, כזכור, וכך גם הקצבה לא התעדכנה. מה חשוב התקציב, אתם שואלים? למשל בשביל זה.
אבל אז עלה בנט והעביר תקציב, וכך התעדכנה הקצבה. ובמצב כזה, אמרתי, אוכל להתחיל לשכור דירה צנועה ולהתחיל בחיי. היה לי גם חיסכון של 30,000 ש"ח מעבודה שפעם עבדתי בה במשך חצי שנה, כשומר בבניין.
אלא שהתקשיתי למצוא דירה מתאימה, אז פניתי לשירותי הרווחה שיעזרו לי בזאת. הם לא ממש עזרו, אבל מצאתי איזו דירה באוסישקין ונכנסתי אליה. העו"ס מהרווחה המשיך ללוות אותי, כי אמרנו שאמצא גם עבודה.
הוא קישר אותי לארגון שמסייע במציאת עבודה, ואיתם הייתי שלושה חודשים, אבל עבודה לא מצאו לי. אז עברתי לארגון אחר שעוסק בזאת, וגם שם לא מצאתי עבודה. רק עבודות מבזות מצאו לי, אדם עם תואר שני.
אבל זה החלק הקטן.
בבניין זה גרה עוד בחורה, שבהתחלה היינו בקשר כלשהו. היא סיפרה לי כמה דברים על עצמה, ו-וואלה, נדלקתי עליה. התאהבתי בה. ואמרתי לה זאת במכתב. אבל היא דחתה אותי. בסדר. אבל במכתב פירטתי עוד כמה צירופי מקרים מוזרים, ולהם היא לא הגיבה. ביקשתי לדבר איתה והיא סירבה.
זה החצי הראשון של שהותי בדירה, החלק הנאיבי.
וכאן התחיל החלק השני. התחלתי להסיק כל מיני דברים, גם על החיים שלי, גם על הפוליטיקה, וגם על הדירה. בסופו של דבר הבנתי – אל תשאלו איך – שזו לא דירה רגילה. כנראה מדובר בהוסטל למתמודדי נפש או משהו כזה. אבל את זה לא אמרו לי! השמעתם מימיכם דבר כזה? והבחורה הזאת – לא משנה מה – היא מנהלת ההוסטל. כלומר, הוליכה אותי שולל לגמרי – וצברה שלל תוך כדי. לי הייתה חשובה האהבה, ולה – הכסף, והזלזול.
והבעיה היא שכל המערכת מיישרת קו עם הסיפור הזה, כולל העמותה הסוציאלית שנעזרתי בה. נראה להם תקין להוליך אדם שולל כך. ערך חיי אדם וכבוד האדם לא חשוב בעיניהם כלל.
עכשיו איך לצאת מזה? איני יודע. פניתי לעמותה לעזרה משפטית – סירבו לעזור לי. עו"ד אחת אמרה לי שחבל לי על הזמן. נו יופי, הרסו חיי אדם ועשו קופה יפה. שיהיה להם לתרופות.
אלא שרדיפתם כנראה לא תסתיים, והם יעשו הכול כדי לכסות על הפשע שלהם. גם יהרגו אותך או ימחקו אותך באיזשהו אופן.
וכך גם – ביקשתי את התיק שלי מהביטוח הלאומי. נאמר לי שהוא 'נשרף במנגזה'. שמעתם מימיכם דבר כזה? שאלתי אם אין עותק ממוחשב. אמרו לי שהחליפו מערכות מחשב ויהיה עוד כמה חודשים. כמה חודשים? אני רוצה אותו תוך שבועיים. מחקו פה בן אדם, אזרח המדינה, רק בגלל שהוא לא מקושר היטב.
ומשפחה? בואו לא נדבר על זה. ובואו נגיד שגם פה אין תמיכה. הפקרה מוחלטת של בן אדם.
למה? כי הדעות הפוליטיות של שונות? כי הדעות הדתיות שלי שונות? והייתי נרגע אם היו עושים או אומרים דבר אחד כדי להרגיע אותי.
והבחורה הזאת – קודם כל ראיות – אמא שלה עובדת בבית חולים פסיכיאטרי 'שער מנשה'. בעלת הדירה היא בכירה במכון לאוטיסטים 'סולד'. עם השכנים האחרים לא היה לי קשר. וכן עוד אינספור מוזרויות שהיו בדירה זו.
ובינתיים, הכסף אזל, חזרתי לבית ההורים, מחפש דירה אחרת וקשה למצוא, איבדתי כבוד, איבדתי 'פנים', כמו שאומרים, ליבי נשבר, גופי מרוסק. והם חוגגים עם הונם וצוחקים. אלה יהודייך, ישראל. וזו התרמית שנעשתה בתקופת בנט-לפיד, שתקופת נתניהו תהיה אף גרועה ממנה, כנראה.
הפערים רק גדלו. כולם ממשיכים בחייהם – ואותי תקעו. מצפון ומוסריות אין בכלל. דיבורי שווא מתעים יש בשפע.
לכל בית ישראל – 'לא יחרץ כלב לשונו'. הרי יש לנו חברים משותפים בפייסבוק, לי ולה, אתם לא מתביישים.
למעשה, הפכו אותי לעבד, במעמד עבדות. אתם לא מתביישים? רק בגלל דלותי?
אני הרי חונכתי אחרת – להסתפק במועט, להיות צנוע, וכך נהגתי. אך הם הפכו זאת לנכות ולמקור ללעג, לעג לרש. מצאו הנאה בתרמיתם, הנאה סדיסטית. ואף אחד לא נותן את הדין.
ואולי גם יש כאן יותר מזה, אולי גם כוחות הביטחון מעורבים בעניין. אבל תגידו לי, מה אתם רוצים ממני? האם אני מסכן את ביטחון ישראל? אולי מסכן, בניקוד אחר.
אז בסדר, אנחנו נמשיך לחיות באותה מדינה בצורה זו או אחרת, מי בטוב ומי ברע. אבל צדק אין בכם, ועל כן גם ברכה אין במעשיכם. אלא אם כן תתקנו את המעוות.