יומולדת לאבידן

יומולדת לאבידן.
כמה דברים שכתבתי בפייסבוק.

*

קורא שהיום יום ההולדת של דוד אבידן.
אני כתבתי ספר על דוד אבידן – 'הפסימיזם הפואטי'.
הספר הזה לא זכה לשום התייחסות.
גם ספריי האחרים (למעט הראשון) לא זכו לשום התייחסות.
תאמרו הספר לא טוב? לא, הוא ספר טוב מאוד, מבריק.
וכמדרש חכמים – אמנם נכתב 'יהללך זר ולא בפיך', אך במקרה הצורך ניתן לקרוא – 'יהללך זר, וַלא – פיך'.
המשך יום טוב.

*

רצו שאכתוב על אבידן, אז הנה פרט קטן – הוא עסק באמנויות לחימה (אגרוף, או קרטה, או גם וגם, כבר לא זוכר בדיוק).
והנה עוד פרט קטן – באמנויות הלחימה המזרחיות יש חוקים של כבוד. למשל – לא מכים מתחת לחגורה. מכאן כנראה הביטוי 'להכות מתחת לחגורה' – מה שאסור בקרטה.
אצלנו, כידוע, החוקים האלה לא תופסים.

*

ועוד לאבידן, משתף שוב –

קטע מתוך סוף הדבר של ספרי "הפסימיזם הפואטי", שעלה עכשיו ל'עברית'. (נכתב בסביבות 1998).
מביא בעקבות דברי ויזלטיר אתמול.

"ואולם, באופן פרדוקסאלי, דווקא בביקורת חברתית זו, כמו גם בסירובו העיקש לקבל על עצמו תכתיבים תמאטיים, סגנוניים ואחרים – אבידן מקבל על עצמו למלא את התפקיד המסורתי של המשורר בחברה כ 'מזר מוזר' – דמות מיתית־אידיאית, האחראית על נשיאת־האמת אל מול 'הסילופים הנסלחים תמיד', ובאופן פרדוקסאלי עוד יותר – אך גם מובן־עד־טריוויאלי מצד שני – הוא נאלץ, כחלק מדרישות התפקיד, לקבל על עצמו גם את עונשו הכלכלי:
ב – 1994 פלשה מצלמת 'מבט' לדירתו של אבידן וחשפה את תת־התנאים בהם הוא חי [421]. הכתבה עוררה הדים רבים, כשחלקם מתייחסים למציאות שנחשפה ומעלים את שאלת מקומו של המשורר בחברה, וחלקם מתייחסים לגבולות האתיקה החדשותית־תקשורתית, ומעלים את שאלת 'צנעת־הפרט':
דורית גפן [376] כותבת שניתן למחול על החשיפה אם היא תאפשר לאבידן לחזור לעצמו, ומציינת כי "מצבו מהווה כתם על החברה הישראלית". באותו עמוד, תחת הכותרת "הזנחת התרבות הלאומית", מועלה הטענה כי הבעיה הכספית נובעת מהעובדה שלאדם הדתי, למשל, יש 'לובי' – ולמשוררים לא, וכי לא משרד הסעד צריך לטפל בעניין אלא משרד התרבות. משה בן־שאול [361] מציג את הדרישה, שהמדינה תחזיק על חשבונה את יוצריה החשובים. יעקב ארז [352] יוצא נגד פלישתה של הטלוויזיה לצנעת הפרט של אבידן. מנחם בן [360] קורא "להציל את אבידן", ומזהה את חוליו כחולי החברה, היוצאת נגד סמים־למטרת־הנאה מצד אחד, וממסדת סמים תרופתיים – שמזיקים באותה מידה, ובנוסף – אינם מהנים – מן הצד השני. ורדי בן־יעקב [356] מראיין את שבי שחורי, שאומרת שהבעיה אינה בכסף אלא בכדורי השינה.
שנתיים קודם־לכן, אבידן עצמו, בהיותו מודע לתפקידו החברתי, מציע כי – "המדינה תחלץ את הסופר מדאגות כלכליות, והסופר, בתמורה, יסייע לה לקלוט עליה ולשפץ את תדמיתה" [327], אך מובן, שבמצב העניינים הנוכחי, הצעה זו – כמו רבות הדומות לה – לא זכתה להתייחסות.
נכחתי בערב שנערך לכבוד אבידן במועדון צוותא בתל־אביב ב – 1994. גלעד פדבה [426] מפרט את רשימת קוראי השירים ומציין, כי באותו אירוע הבטיח רוני מילוא – אז ראש עיריית תל־אביב, שהעירייה, בשיתוף כמה מוסדות, תממן את הוצאת כל כתביו, בעריכת אבידן עצמו, שיקבל עבור כך משכורת חודשית במשך שנה וחצי. למותר לציין, כי 'כל־כתביו' טרם ראו אור [בינתיים כבר ראו אור]. מעבר לכך – למעט "משהו בשביל מישהו" [6] ו "תישדורות מלוויין ריגול" [13] – אין להשיג את ספריו כיום לא בחנויות ולא במחסני ההוצאה.
מפעל־השכחה זה ממשיך בספריות; את "ברזים ערופי שפתיים" [1], למשל, שהיה ראשון מחולליה של המהפכה הפואטית בישראל בשנות ה – 50, בקושי אפשר להשיג כיום; בספריה של אוניברסיטת תל־אביב, למשל, ספר יסוד זה חסר משום־מה.
האם יהיה זה מוגזם לטעון כי גם 'עונשו' הכלכלי משמש, גם אם לא בצורה מכוונת, כמחאה חברתית? לאחר שראינו כי אבידן מנסה לטשטש את הגבולות בין החיים והאמנות, בין השירה והמציאות – האם תהיה זו טעות לטשטש את הגבולות האלה בעצמנו (כפרקטיקה בלבד, יש להדגיש), כשאנו דנים בפואטיקה שלו?
בתחילת דברינו טענו כי עיקר עניינו של הפסימיזם האבידני הוא "בחשיפת מרכיביה הממשיים של המודרניות במבנים הכלכליים־חברתיים שלה" ([459], 15-14), ואכן, מרכיבים אלה נחשפים דרך מקרה־המבחן של אבידן, כשהוא נדון בכללותו; אם נוציא, זמנית, את המקף המחבר־מפריד בין 'כלכלה' ו 'חברה' נראה כי – המבנה הכלכלי נחשף כמבנה קפיטליסטי קיצוני, אשר אינו מאפשר כתיבת שירה – להבדיל, למשל, ממחקר שירה – במציאות, אשר עליה הוא חולש; מיעוט קוראי השירה מצד אחד ואי־תמיכה ממשלתית בה מצד שני מכריעים את הכף מראש."
– הפסימיזם הפואטי מאת חגי הופר.

*

ביקשו שאביא גם שירים של אבידן, וכאלה שמבטאים את 'הפסימיזם הפואטי' שלו, אז הנה.
קודם כל, השיר המובהק ביותר, מעין מניפסט –

ייפוי כוח/ דוד אבידן
   [לכל מאן דבעי]

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן
וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,
וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים
וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,
שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,
לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.

הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,
מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,
לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,
יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,
אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,
לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם
עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה
אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,
וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,
לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.

והנה עוד שני שירים, שאותם קראתי בנעוריי בספר הדרכת-השירה 'שער לשירה הצעירה' של חיים אהל, שעשה עליי רושם רב. גם בהם התחושה פסימית ונוקבת –

הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר / דוד אבידן
*
מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי).
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי.
וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי.
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.
רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.
וּבְכָל זֹאת.
וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.

אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,
שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר.
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּך לוֹ.
וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי).
וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רָב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגָּב.
יוֹרִים.
וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי.
וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
*
ברזים ערופי שפתיים (1954-1952)
בתוך משהו בשביל מישהו, ספרית פועלים, 1987.

*

בעיות אישיות/ דוד אבידן
כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך
לא יכולתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך
מרוב שאהבתי אותך
עד שבאו ימים אחרים ויכולתי לומר לך
יכולתי לומר לך משום שאהבתי אותך
משום שאהבתי אותך

העצים לבלבו בירוק
והשמש הלכה והשחירה
וככל שאהבתי אותך היא השחירה יותר
רחוקה נכונה לזינוק
כמו זן מסוים של פנתר (באמת רק פנתר היא הזכירה)
ואז באנו העירה חבצלת אותי הכירה ובבוקר אותי העירה
ובכל זאת אהבתי אותך

בא האור הסופי וסלק כל ספק
והותיר רק את בית הקולנוע לבן ולוהט בשמש
ומי שיש לו עדיין מה להסתיר בל יראה בשמש
ומי שאוהב בל יעלה אל העיר.