יומן צהריים, 20.2.23
יום שני היום, שוב הפגנות בירושלים ובכל הארץ, נגד המהפכה המשפטית, שאינה מעשה שמרני אלא מהפכנות ריאקציונרית, לדעתי.
ברמה האישית, הרבה בעיות, וגם נגמר הכסף, אבל זה לא מעניין.
הנה כמה דברים מהפייס (כמעט ללא יחס) –
מתלבט – יום שני בלי בשר, או יום שני הפגנות? בשביל להפגין צריך כוח, ובשביל כוח צריך בשר. ובכן, ביי ביי צמחונות לעת הזאת.
(כן, מוותר על הצמחונות, כי צריך כוח, וגם זה יותר נוח. גם לא ענו לי מאותנטבעי כבר שבוע וחצי).
קורא – 'חייבים לעצור הכול ולדבר'. כן, נכון, שנים אני אומר את זה. חייבים לדבר בינינו ובין עצמנו וחייבים לדבר בינינו ובין שכנינו, אבל לא עושים זאת. למה? כי פוחדים לאבד פריבילגיות, כנראה. 'אין עם מי לדבר' – זה נכון, אבל לא ביחס לשכנינו, אלא ביחס אלינו. וכיצד זה קורה? כבר אמרתי אינספור פעמים – כל השבוע עובדים, בשבת נחים, אף פעם אין זמן לשבת וללבן את הדברים, או לעשות קצת צדק.
שני פתגמים חדשים –
בשר – יותר כוח, יותר נוח.
עם ביבי – לביבים.
(הראשון – ביחס לקודם. ואולי גם אכילת בשר היא חלק מה'ביביזם', כך אצלי לפחות.
השני – אצלי פשוט – בתקופת בנט-לפיד היה כאן שירות תיק-תק, מעין מוניות שירות, שהיה אקסלוסיבי ונוח. עכשיו שוב חזרתי, מחוסר ברירה, לאוטובוסים המעופשים).
למה שלא נהפוך את השולחן ערוך לחוקת המדינה?
(דעה נפוצה, לא שלי).
(ואולי צריך לקרוא חסר – למה שלא נהפוך את השולחן?…).
כמו כן, אלוהים לא משחק בקוביה, נכון?
(גם בעניין ויכוח איינשטיין-בוהר, עוד ויכוח בין שני יהודים, בדבר האקראיות שבתורת הקוונטים, וגם כללית ביחס לשאלת המזל).
לרועי הזכרתי את הפסוקים, המתארים מתיחות בעם –
ישעיה ט –
יח בְּעֶבְרַת יְהוָה צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ. יט וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ. כ מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.
ותמונה –
ירושלים.
מחשבות לעצמי 