נתנו רשעים פח לי

מהפייס –
משתף שוב. שיתפתי בבוקר ואיש לא הגיב. נעשה פה מעשה תרמית ולאיש לא אכפת.

שלום חברים.
בעקבות הווידוי האמיץ של יאיר שרקי, אני רוצה גם לשתף וידוי.
אמנם יאיר שרקי הוא דמות ידועה ואהודה, ואני דמות לא ידועה וכנראה גם לא אהודה, אבל בכל זאת אני רוצה לשתף את הדברים. ואולי דווקא בגלל זה אני רוצה לשתף את הדברים (לא שיש לי אי-אלו ציפיות משיתופם).
ובכן, כידוע לכמה חברים, לפני כשנה עברתי לגור בדירה בנחלאות. היו לי ציפיות להתאקלם קצת בסביבה, שלא ממש עלו יפה. גם עם השכנים בקומפלקס המגורים הזה אין לי כל-כך קשר. למעט שכנה אחת, מהדירה הסמוכה (רק דלת מפרידה בין הדירות שלנו).
עם השכנה הזאת הייתי בהתחלה קצת בקשר חיובי, אבל היחסים נעכרו, וכרגע איננו בקשר כלל.
אבל לא על זה רציתי לספר, אלא על פגישתנו הראשונה.
בימים הראשונים שהייתי כאן, היא לא נכחה. ומכל הימים, הפעם הראשונה שנפגשנו וישבנו יחד היה יום הזיכרון לחללי צה"ל.
השעה הייתה מאוחרת, 23:00 בלילה בערך, ואני כבר התכוונתי ללכת לישון. אבל אז היא הגיעה עם שלוש מחברותיה, דפקה על הדלת, ביקשה מלח כמדומני, והזמינה אותי לשבת איתן.
אמרתי – למה לא? אמנם השעה מאוחרת, אבל זו הזדמנות להכיר את השכנה, ולא נימוסי לסרב.
השכנה (לא משנה שמה) בישלה פסטה, ושלוש החברות ישבו על הספה ודיברו. אני ישבתי עימן. נאמר לי שזה יום הולדת של אחת החברות, וזה נשמע לי הגיוני. אמנם לא נעים לחגוג יום הולדת ביום הזיכרון, אבל מה היא יכולה לעשות שהיא נולדה ביום הזה? לכן המשכתי לשבת איתן.
השכנה סיימה לבשל את הפסטה, וישבנו לאכול. ובגלל שזה יום הולדת הביאו גם בקבוק שמפניה.
שאלו מי יפתח את הבקבוק. אחת הבנות ניסתה לפתוח אותו ולא הצליחה. אז אני לקחתי את הבקבוק ופתחתי אותו. זה די פשוט. הפקק עף בעוצמה ופגע בווילון.
כולם שמחו. השכנה הוציאה מצלמה וצילמה אותי עם הבקבוק. שתיתי מעט, אכלתי מעט, וחזרתי לדירתי.
אירוע משמח ותמים לכאורה, לא? זהו שלא!
חזרתי לדירתי ואחרי כמה דקות תפסתי את ראשי ואמרתי – רגע, מה בעצם קרה פה? מה שבעצם קרה פה הוא שצילמו אותי פותח בקבוק שמפניה ביום הזיכרון לחללי ישראל. בקלות אפשר להוציא את הצילום הזה מהקשרו ולטעון, ובכן – שאני עוכר ישראל.
הדבר זעזע אותי מאוד, אבל אמרתי לעצמי – אך מקרה הוא. מה אתה מפליג במחשבות? מה אתה רוצה מחבורת הבנות התמימה הזאת? אז חשבתי.
המשך הסיפור יסופר בהזדמנות אחרת. בקצרה – בהמשך קצת התאהבתי בבחורה הזאת, והיא דחתה אותי, ואולי מבחינתה זה כל הסיפור. זהו שלא.
כי במחשבה לאחור, אין זה יכול להיות 'מקרה'. יש כאן יד מכוונת – או של ההשגחה העליונה, או של ההשגחה התחתונה (אני נוטה יותר לאפשרות השנייה).
ואז, מה זה אומר? בעצם, כנראה, זה מה שמאשימים אותי בו – שאני עוכר ישראל. למה? אנא עארף? אולי בגלל שאני שמאלני. ומי מאשים? גם כאן – אנא עארף? אבל כנראה שיש האשמה כזאת.
אבל הנה, לאחר שסופר כל הסיפור, אתם הרי יודעים את האמת – לא מיני ולא מקצתי! אני לא 'פתחתי בקבוק שמפניה ביום הזיכרון לחללי ישראל' אלא עזרתי לקבוצת בנות חביבות שחגגו יום הולדת, או לפחות זה מה שחשבתי. אני בתומי הלכתי.
וייצא סיפור זה להעיד על הכול – אם מאשימים אותי דעו, כי אין דבר ולא חצי דבר בהאשמות-שווא אלה. איש שמאל אני, אבל לא 'עוכר-ישראל', אלא להפך – אוהב ישראל.
ומדוע בחרו להיטפל אליי ולהאשים אותי במיני האשמות (אם אמנם, כמובן)? שוב – אנא עארף?
ובאשר לשכנתי, איני יודע מה מקומה בסיפור זה. לדבר איתי, כאמור – היא מסרבת.
ובאשר לרגעי התאהבותי – כמה שירים שכתבתי על כך פורסמו ואשתפם בקרוב.
ואולי הכול בדמיוני, ובאמת 'אך מקרה הוא'.
וכאמור – איני יודע איזו חשיבות יש באמירת הדברים, על כל פנים הם נאמרו.

5 לייקים, 5 תגובות.

אמל"ק –
נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי.