'המדיום הוא המסר' – הרהורים חדשים

בשיחה עם מישהו, לא משנה מי, עלו דברים מעניינים. למעשה, אלה דברים שאני עוסק בהם זמן רב, אבל כאן בא סיכום יפה שלהם.
התחלתי מתלונתי הרגילה שלא מגיבים לי כמעט בפייסבוק. ולמה זה? איני יודע. לדברים אישיים אנשים דווקא כן מגיבים, כך שפייסבוק הוא קודם כל מקום כזה – משפחתי, קהילתי.
אבל פייסבוק הוא גם יותר מזה – מקום להעברת דעות פוליטיות. וגם כאן ממעטים להגיב לי. למה?טוב, יכול להיות שדעותיי הפוליטיות חריגות, וזה כך כבר זמן רב. למה הן חריגות? כי רוב העם מתייצב משני עברי המתרס הפוליטי – ביביסטים ואנטי-ביביסטים, ואני לא כאן ולא כאן.
וגם הדעות הדתיות שלי חריגות, כידוע – לא חילוני ולא דתי-רבני. כל זה מקשה.
אבל האם באמת קשה כל-כך לקבל ולהכיל חריגות?
וענייני הגות וספרות שאני מעלה – כנראה לא מעניינים הרבה אנשים, מעט כן. לכן אמרתי – געגועיי לגאולה, שהגיבה לי כמעט על כל מה שכתבתי, ובשום שכל ותבונה.
והפייסבוק הוא אמנם וירטואלי, אך זו כיכר העיר המודרנית, ואי אפשר לבטלו כלא משמעותי.
טוב.
ומה הלאה?
איכשהו הגעתי לדבר על הדימוי הטלוויזיוני. עוד לפני מספר חודשים כתבתי בתגובה לפוסט של ידידי יאיר ליפשיץ, ד"ר לתיאטרון, שהמליץ על סדרה, שאני הפסקתי לאהוב את הדימוי הטלוויזיוני, ויש לי איתו בעיה. וזה כך עד עכשיו. לכן אני לא צופה בטלוויזיה כמעט, לא בסדרות ולא בחדשות.
והדגשתי – זה לא שיש לי בעיה עם האנשים שם, או עם החדשות, אלא כאמור, עם 'הדימוי הטלוויזיוני'.
מה הבעיה שלי איתו? על כך אולי ארחיב בפעם אחרת, או מעט בהמשך.
לבן השיחה שלי אמרתי בקיצור, שעיקר הבעיה היא שהדימוי הזה אינו טבעי. הוא מלאכותי. וכאן אוכל להוסיף עוד – כזכור, אני עסקתי רבות ב'צלם אלוהים' שבאדם, והייצוג הטלוויזיוני הריהו – צילום. אותו שורש. אבל הצילום הזה, לדעתי, כמו מפקיע את צלם אלוהים שבאדם. בטח כשהוא נעשה מטעמים מסחריים.
לא כל צילום חייב להיות כזה. צילום אמנותי, בסטילס או בקולנוע, יכול לעלות בקנה אחד עם צלם אלוהים שבאדם – וזאת אני מנסה לעשות גם בצילומיי.
גם הקולנוע הוא טוב בעיניי רק כאשר הוא מובא בצורות ביטוי אמנותיות הייחודיות לקולנוע (וגם על כך אצטרך להרחיב בפעם אחרת).
ועוד הוספתי, ואוסיף גם כאן – את דבריי אלה אני אומר דווקא מתוך היכרות עם הטלוויזיה והקולנוע, שיש לי תואר ראשון ושני בלימודם.
יפה. ומה עוד?
דובר על המפגש 'פנים אל פנים'. איך? אמרתי משהו שהיה יכול להישמע פוגע, אבל מכיוון שישבנו בפגישה בארבע עיניים הוא הבין את כוונתי, ושהדבר לא נאמר כדי לפגוע, ולכן לא נפגע. אבל אם אותו דבר היה נאמר בפייסבוק או בווטסאפ, למשל, הוא היה יכול להבינם לא נכון ולהיפגע. יש איכות מיוחדת במפגש הממשי שאי אפשר להעבירה לשום מדיום מתווך אחר.
אמרתי לו שזה מה שאמר מרשל מקלוהן – 'המדיום הוא המסר', וזה בעצם הסיכום הממצה של כל מה שרציתי לומר פה – על פייסבוק, על הטלוויזיה, ועל המפגש הממשי.
ולכך אוסיף רק עוד שני דברים –
הראשון – שגם הכתיבה, בווטסאפ, במכתב או בספר, גם היא מעבירה רק חלק מהחוויה שיכולה לעבור במפגש ממשי.
והשני – הזכרתי גם את ניל פוסטמן, שקראתי פסקה שלו הבוקר, שאמר שהבידור להמונים נועד למנוע מהם פעולה פוליטית ממשית. זו אולי מחשבה ניאו-מרקסיסטית, אבל בעצם כבר הרומים דאגו לספק לנתיניהם 'לחם ושעשועים'.
וזה אגב מתקשר לחידת ההיגיון ששיתפתי הבוקר –
מי שמטרידים כומר אתיופי, צופים שם בסדרות.
(7).
התשובה: נטפליקס.
עד כאן בינתיים.