יומן ערב, 23.1.23
רצף מחשבות מעניין היה לי ביממה האחרונה. ראשיתו במחשבה – אולי בכל זאת? ובסופו בהכרה – לא, לא כך.
והנה מהפייס –
רק ארמוז לכם – מהו השלטון הישראלי? לוקחים מגילה יפה כמו קהלת, באמת אחת מפסגות התרבות האנושית, ולמה היא הופכת כאן? ל'פורום קהלת', לא פחות ולא יותר. וכך בכל דבר (ובעיקר בטלוויזיה). מכאן תעשו את החישוב בעצמכם.
תובנה קטנה היום:
מרקי האינסטנט – לא טובים.
-'סודות המטבח'.
קהלת אמר – הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה, וידע מה שהוא אמר.
ונוכחתי לראות שהיום גם מכתבים לא כדאי לכתוב. מי כותב מכתבים?
הקשב היום כל-כך דל, שהמקסימום שאנשים יכולים להכיל זו הודעת ווטסאפ קצרה, או ציוץ טוויטר. וכך באמת זה נראה.
אז אני כותב מכתבים, ולא שולח אותם.
ואולי לזה התכוונו חז"ל שכתבו – חוכמת סופרים תיסרח (אף שכנראה כאן כוונתם לסופרי התורה בלבד).
לא מועיל לי לכתוב, אני יודע, אבל לפני שאפנה להמשיך לקרוא בספרו של הרב בני לאו, רציתי להגיד דבר אחד – שמתי לב ש'דמוקרטיה' היא לא מילה בעברית. זהו, תעשו עם זה מה שאתם רוצים.
שני ציטוטים מ"שיבת ציון", מהפרק על מגילת אסתר –
"יהודי אינו משתחווה לגוי! זוהי גישה המבקשת להעמיד את כל תולדות עם ישראל על ציר המתח שבין דמותו של יעקב, המתנהל בכפיפות אל מול עשו, לבין דמותו של ישראל הנלחם עם "שרו של עשו" עד עלות השחר."
"מכאן ואילך מרדכי מתגלה כיהודי. הוא מסיר את המסווה שמאחוריו התחבא כל שנותיו, קורע את בגדי השרד שלו, שבהם היה נכנס ויוצא בשער המלך, מתעטף בלבוש שק ואפר וכך יוצא ברחובות העיר בזעקה גדולה ומרה. זהו רגע דרמטי בביוגרפיה של מרדכי – שמגלה את זהותו גם בעיני עצמו. הרגע הזה שבו יהודי בוחר להסיר את המסווה ולזהות את עצמו הוא רגע מכונן גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית והתרבותית. מהו הרגע הזה, של "קריעת המסכות"? מהו הדבר שמרעיד את הקרקע מתחת רגליו של אדם ומחייב אותו לחזור הביתה, להכיר במקורו ולדעת שהוא לא מהלך בעולם מנותק מעברו?"
– שיבת ציון מאת בנימין לאו
יהי זכרו ברוך. פילוסוף, תלמיד של פופר, למדתי ממנו הרבה.
פופר – פילוסוף של המדע, מפורסם בעיקר בגלל הקריטריון שקבע למדע – טענה מדעית היא תקפה רק אם אפשר בדרך ניסוי להפריך אותה.
פסוק היום, ובעצם צמד פסוקים.
ושוב, מן הסתם שום דבר שאומר לא יועיל לי, ובכל זאת.
והסבר קצר: מדיניות ימין קלסית שואלת את השאלה המופיעה בפסוקים אלה.
יג וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ. יד וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְהוָה עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ.
יהושע ה.
עוד הגיג שלא יועיל לי –
סיפור יעל וסיסרה וסיפור שמשון ודלילה – בשניהם איני אוהב את הדמות הנשית. לא יפה לנצל אהבה לצרכים פוליטיים. ומי שבעד יעל ונגד דלילה – בעצם צבוע.
(וכן יהודית והולופרנס).
אבל – לא כל הזמן צריך לעשות חישובים 'מה מועיל', אלא אפשר להתבטא בחופשיות, ובעיקר בדברי אמת, ולכן ההמשך –
'מדינת היהודים'
יהדות או עבריות, זאת השאלה.
-אני אומר – עבריות.
השדרן בטלוויזיה עכשיו:
'לא מיניה ולא מביה. 臘
(ראו פסוקי מלפני יומיים).
בעצם, המרק הקנוי אינו נורא כל-כך. כמובן, לא המרק הכי טוב שיש, אבל גם משהו. וגם מכתבים, וגם, לא עלינו, ספרים, דבר ראוי הם.
מחשבות לעצמי 