על קהלת ופסיכולוגיה

יומן בוקר, 16.10.22

על קהלת ופסיכולוגיה.

 

טוב, בכל זאת אחזור אולי ליומן כדי לשמור על איזשהו רצף, היגיון ושפיות. אך אנסה לא להיות גלוי מדי.

שבת בבית ההורים עם כמה אחים – יצאתי בשן ועין, אבל היו גם דברים מעניינים (עקרונית, זו הדילמה הנצחית שלי, או לפחות כך היא בינתיים). בכל אופן, עתה מושלך לאפלה אפילו גדולה יותר. האם היום אלך לאחי האחר? נראה.

 

ובשבת קראו את מגילת קהלת. כבר כתבתי עליה כל-כך הרבה שנראה שאין מה להוסיף. בכל אופן, הנה כמה פסוקים שהוזכרו אצלנו –

אין חדש תחת השמש

הכל הבל

מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש

לכל זמן ועת לכל חפץ

סוף דבר הכול נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם.

(וגם פרק א' בעל פה עד נקודה מסוימת – כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וכו').

וגם כמה דברים עליהם, אבל לא משנה.

 

אחר-כך חזרתי לביתי ועשיתי בקרת נזקים, הם היו רבים. אז הלכתי לישון מוקדם, הייתי מותש. כללית – אני מותש. ואז גיסתי מתקשרת, העירה אותי (אבל השעה הייתה סבירה לגמרי). שואלת אם אבוא מחר (כאמור – נראה, עוד לא יודע). ואז שיחה קצרה.

לאחר מנה קצרה של רטינותיי המוצדקות, שואל אותה איך היה אצלם ואם דיברו על קהלת. אומרת שדיברו הרבה, אבל המגילה הזאת קשה לה, כי היא דיכאונית, פסימיסטית. אני אומר לה – את יודעת שאני כתבתי ספר על פסימיזם, כלומר על דוד אבידן בהקשר פסימיסטי? לא זכרה… כן, פסימיזם זו תכונת הבסיס שלי, מאז ומעולם, תכונה המושרשת בנפשי ואין לעוקרה. אבל פסימיזם במובן היסודי, שאין הוא רק, או אין הוא כלל, 'ראיית שחורות', אלא נשיאה בצער העולם, יש מילה לזה בגרמנית. ומי שנושא בצער העולם תמיד יהיה קצת כבד ודיכאוני. אימי צוחקת על כך ומדברת על 'אטלס' מהמיתולוגיה היוונית, שמחזיק את כדור הארץ. מלבד זה, אגב, היא מאוד אוהבת לעיין באטלס, כלומר בספר האטלס, ולטייל בעולם. ממנה הגעתי להרצאות הטיולים המצולמות האלה, שבהן מדריך טיולים מספר על מדינה מסוימת במשך כשעה, למשל של חברת 'מסעות', או 'איילה גאורגפית', ביוטיוב ובזום. עד כה אני חושב שצפיתי בהרצאות כמעט על כל מדינות העולם, ולמדתי מזה הרבה.

 

טוב, נחזור לגיסתי – למה קשה לה המגילה הזאת? כלומר, מלבד זה שהיא באמת מגילה קשה, נוקבת, ולכן גם תמיד שואלים מה מקומה בסוכות, חג השמחה? (ותשובה אחת שקיבלתי – שתהיה שמחה מבוקרת, ולא הוללות). אז הסיבה פשוטה – היא מטפלת בשיטת cbt, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיטה שהגה הפסיכולוג (היהודי אף הוא) אהרון בק, ועיקרה – לא חפירה בנבכי הילדות, אלא שינוי צורת המחשבה בהווה. אני קראתי קצת על השיטה הזאת, וממה שהבנתי – כך למשל אומרים בקורס הפסיכולוגיה ב'קמפוס' – זו שיטה יעילה מאוד לכמה דברים ספציפים, כמו עיבוד טראומה, אבל לא לכל דבר. זה הגיוני, כי בבסיס השיטה עומדת הפרקטיקה של גירוי-תגובה (לא נתחיל לפרט עכשיו את כולה, אבל קיראו על כך), כלומר – הצד המכניסטי הפשוט של נפש האדם. אלא שנפש האדם יותר מורכבת מזה בדברים אחרים.

בכל אופן היא תומכת בשינוי החשיבה, וכמובן – לכיוון חיובי. אני כבר סיכמתי את גישתה ואת גישת השיטה הזאת כולה במילות הקוד – 'תחשוב טוב', או – 'תחשוב טוב, יהיה טוב'. זו גישה יסודית מאוד, והרבה אנשים מחזיקים בה. אבל מצד שני, כאמור, נמצא הפסימיזם, שלי ושל קהלת. אז מי צודק?

 

אז בעודי שוכב במיטה חצי מנומנם אמרתי לה מה שנראה לי הפתרון לזה – יש מבנה עליון ויש מבנה בסיס, כאותו מערך מבני שתיאר מרקס, או כאותה פירמידת צרכים שתיאר מאסלו. במבנה העליון, שבו חיים רוב האנשים – כמובן, תחשוב חיובי. כלומר, אחרי שאתה כבר מסודר פחות או יותר, יש לך דירה ועבודה ומשפחה – כשאתה יוצא לכביש ומישהו מרגיז אותך, תנשום עמוק ותספור עד עשר, ועוד כל מיני חוכמות כאלה. כמובן. אבל מבנה הבסיס הוא עמוק יותר, ושם ההיגיון הזה לא עובד. שם גם לא מספיק לשנות חשיבה, כי יש דברים יצוקים, בלתי משתנים. ושם הפסימיזם. ובמונחים פסיכולוגים – שם הרלוונטיות של הטיפול הפסיכולוגי המסורתי, העמוק יותר, המגיע לשורשי הילדות.

 

ולמען האמת, הנקודה הזאת מאוד יסודית במשפחתנו. אמרתי שלא אכתוב דברים אישיים, אבל אציין בכל זאת בקצרה – הנקודה הזאת היא, ראשית, נקודת עימות חוזרת ביני ובין אימי. כלומר, היא אומרת – תשנה חשיבה, 'תחשוב טוב', ואני אומר – לא, זה לא עניין של שינוי חשיבה, וגם כועס שמנסים לעשות לי 'פסיכולוגיזציה', ואף מתלונן על 'גזלייטינג'. גם אימי, אגב, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. ושנית, המשפט הזה, 'תחשוב טוב – יהיה טוב', עמד במרכז ריב משפחתי גדול שהיה אצלנו לפני כמה שנים, שלא אפרט אותו בגלל צנעת הפרט, אבל רק אומר שהוא לא היה קשור אליי, אלא לאחים אחרים, אף שגם אני נטלתי בו חלק, ולמעשה לדעתי תרמתי להרגעתו. בכל אופן כל הסכסוך הזה התחיל, ובצורה מופלאה מאוד, ממש מהמשפט הקצר והתמים הזה. משפט שהוא חומר נפץ, מסתבר. ובדברים שכתבתי כאן אולי אפשר להתחיל לנטרל אותו.

כי איך אומר קהלת? טוב ללכת לבית אבל מללכת לבית שמחה. לא ממש 'תחשוב חיובי', נכון? אז תנו גם לקהלת הצעיר (שם שיר של אבידן) לחיות ולהחזיק בדעתו. אל תנסו לשנות אותו.

 

טוב, אלה בכל מקרה הגיגי הבוקר שלי, שהתחיל אגב עם שיר שהתנגן לי בראש – 'היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן', ששר יוסי בנאי (חתיכת משפחה מעולה, אה?), שמתברר שגם הוא קשור לנושא שלנו – הילדות, שם נעוץ הכול, שם השורש, שם, בבית ההורים שביקרתי בו אתמול ושנתקעתי בו יותר מדי זמן. כפי שכתבתי בשיר 'חלום הילדות' שבספר שיריי, שנכתב אגב, כפי שפירטתי בפוסט אחר, בבית גיסתי זו, התרפיסטית.

עד כאן.