על פילוסופים ומוות

שיח פייסבוק ששווה להעביר לפה.

כתבתי –
אני שומע על כל מיני פילוסופים, אבל תמיד זה מסתיים באותה צורה – הפילוסוף מת. אז מה הועלנו בזה?

אייל ענה –
נו, הרי בפידון טוען סוקרטס שהמשאלה של הפיולסוף היא למות, אז מה לך להלין על זה? 🙂

השבתי –
נכון, נכון, וגם מרקוס אורליוס אומר שהמוות הוא לא ביג דיל.

אייל –
אבל סוקרטס אומר יותר מזה. שהוא שואף למות והוא מחפש הצדקה למה לא להתאבד

אני –
זה חריף מדי בשבילי, אני מעדיף את גישת אורליוס.

אייל –
מסכים. פעם מסרתי שיעור שעסק בהשוואה בין דברים אלו של סוקרטס לבין המדרש על משה רבינו שניסה להאחז בכל כוחו בחיים ולבטל את המוות שלו.

אני –
כן, אנחנו היהודים אוהבים חיים, וטוב שכך.

*

ואילו נחום ענה –
אתה מחפש את הסוד לחי הנצח אצל הפילוסופים? נראה לי שאתה מחפש אותו אצל האנשים הלא נכונים. אתה צריך ללכת אצל המיסטיקנים או האלכימאים. הפילוסופים היו אלה שהתעניינו במה שקיים לנצח מבלי שהוא יצטרך לבקש לעצמו את מה שאין בכוחו להשיג.

והשבתי –
אתה צודק. אבל בעצם, זה לא מספיק. אם אנחנו נעלמים בסוף, מה זה משנה מה אנחנו עושים? וכן, זו שאלה ותיקה, אבל עדין מציקה.

נחום –
לא אמרו לך הרגע, למעלה, שיש כאלה שאוהבים את החיים? אם אנחנו נעלמים בסוף, מה שאנחנו עושים זה כל מה שמשנה.

אני –
מה שאמרו למעלה נשאר למעלה…
החיים זה אחלה, אבל לא מספיק…

נחום –
לא מספיק? 
אז מה לך כי תלין על הפילוסופים, שהם מתים בסוף? וגם עם Eyal Touitou אני לא בטוח שאני מסכים. אם כבר, אז הדיאלוג פידון הוא הדיאלוג שבו סוקרטס מסביר: שאנשים לא מבינים נכון פילוסופים *ובגלל זה* חושבים שהם רוצים למות, ושהפילוסוף מבקש את החיים ולא את המוות (מתוך התחשבות במובן מאליו והוא שהוא אדם ולכן ימות יום אחד).

אני –
אתה יודע, בגלל זה המציאו בדתות את המושג 'עולם הבא'.
ובאשר לאייל – אשאיר לו לענות.

אייל –
נחום שטיינברג אמנם התגובה שלי הייתה הומוריסטית, אבל האמת שהקריאה שלך בפיידון הפתיעה אותי. הייתי שמח אם יכולת להרחיב מעט על הסיבות שהביאו אותך לראות את הטקסט כאירוני (אני זוכר אמנם דיון בין פרשני אפלטון על שאלת נצחיות הנפש האם זוהי אכן דעתו. זכור לי במעומעם דיון של פופר בחברה הפתוחה).

נחום –
אני לא חושב שזוהי קריאה אירונית. לגבי דעות האנשים על הפילוסוף בדיאלוג הזה:
בעמוד 17 של הכרך השלישי אפשר לקרוא: "הפילוסוף האמיתי… לדעתך אפוא, יהיה כל עיסוקו של אדם כזה לא בגופו אלא ככל האפשר יהא פורש ממנו ומופנה אל נשמתו… והרי רוב בני-האדם, סימיאס, סבורים שמי שלא ינעמו לו הדברים האלה ואין לו חלק בהם לא כדאי לו לחיות, ומי שאינו מחשיב את תענוגות הגוף הריהו מתקרב למצבו של מת?"
לגבי אהבתו את החיים ולא את המוות – קשה להביא ציטוט כלשהו אחד או ציטוטים אחדים. אני נאלץ ללכת בדרך הקשה ביותר: קודם כל, אין צורך להגיד ולחזור על האמירה שאהובים החיים, זה נכון לכולם. כולם אוהבים לחיות ורוצים לחיות. נשאר לפילוסוף (ולסוקרטס בדיאלוג הזה) לפרט מהם החיים האמיתיים ומהן הטעויות שאפשר לעשות לגביהם ולגבי האופן שחיים אותם ואפילו לגבי האופן שבו אוהבים אותם. זהו הדיבור על החיים המוקדשים לחשיבה והבנה ושיפור הנשמה. והרי במוות אין חשיבה והבנה ושיפור הנשמה, נשארים (אם נשארים עם משהו) עם מה שהבאנו לשם מפה. בהקשר הזה גם חשוב לדעתי לשים לב לכך שהדיבור על האיסור להתאבד נאמר למי שחושב על התאבדות, כלומר מצב נשמתו כה גרוע, שרק לדת ולדיבורים דתיים יש אפשרות לתקנה ועדיף שיקשיב לאנשים הדתיים ולציוויי הדת. כי אם ישנה תורה כלשהי על הנשמה שסוקרטס מפרט אותה בדיאלוג הזה היא זו: הנשמה נשארת לאחר המוות וזוהי הנשמה כפי שטיהרנו אותה שנשארת לאחר המוות. כלומר מה שעשינו עם עצמנו בחיינו, כשאנו חיים, ולא במותנו או לאחריו – זה מה שחשוב, זה מה שמשנה, זה מה שקובע. וסימנו של סוקרטס בדיאלוג הזה לפילוסוף אמיתי: הוא השתדל כמיטב יכולתו לחיות את החיים כראוי ובמלואם ועכשיו שהגיע זמנו למות, אין הוא מפחד מפני המוות. והנה, חזרנו (כך אני מקווה) לנקודת ההתחלה. בעיני רוב האנשים מי שלא מפחד למות נדמה כמי שרוצה למות ואין להם כוח וזמן והרבה רצון לשבת ולחשוב ולהבין את ההבדל שבין השניים.

אייל –
נחום שטיינברג תודה! אבל איך אתה מפרש לדבריך את הטענה שלו שהגוף מגביל את המחשבה (סומה סמה) והמוות משחרר את הנפש מכבליה ובכך מאפשר מחשבה טהורה יותר?

בזכותך אאלץ לחזור על הדיאלוג שוב.

אני –
Eyal Touitou נחום שטיינברג
ברשותכם אעביר את ההתכתבות המחכימה הזו לבלוג שלי.