על הכבוד

יומן אחר-הצהריים, 16.10.22
על הכבוד

לפני כניסת שבת וחג משתיקים כאן הכול, בפראות, בטירוף. 'מנקים שולחן'. גם את זה הראיתי בסרט. ואין כל חדש תחת השמש. ובכל אופן, דיון אחרון להיום (כנראה) – על הכבוד.

הדיון הוא בעקבות התבטאותו של האלוף גרשון הכהן בשבת אחרונה – בצילום המצורף.
והנה מה שתומר פרסיקו כתב עליו היום –
https://www.facebook.com/529979064/posts/pfbid0f8D8qF7Ag1iXzsTeTnZn6mNJ9vgaUGw9Mno5z47qcFdxXZShoU75iySEkDPzEjmBl/

הגבתי אצלו –
כאן להערכתי כדאי להזכיר את האבחנה הבסיסית של ההומניזם (היות האדם נברא בצלם וכו') – יש כמה מיני כבוד. יש כבוד במובן העתיק, honor, ועליו מדבר האלוף הכהן, ויש כבוד מודרני יותר, כבוד האדם, dignity, respect. אני חושב שיש להתמקד בכבוד מהסוג השני, אבל שמרנים כהכהן מתמקדים בראשון. מסכים עם הכותב שאף פעם זה לא מוביל לתוצאות חיוביות, אלא רק למלחמת שבטים בלתי פוסקת. גם אני לא מבין על איזה כבוד בדיוק הכהן מדבר? מי פוגע לו בכבוד? אדרבא – הפלסטינים תושבי הארץ הם אלה שמושפלים דרך קבע אצלנו, בכל שלושת סוגי הכבוד.

לא יודע אם מישהו יגיב ולא אכפת לי. עברו כל גבול. ולא אפרט.
והנה הדברים, שהם של ד"ר אורית קמין, מהספר 'מה שלמעלה ומה שלמטה', מתוך ביקורתי עליו –

"בתחילת ספר בראשית נברא האדם: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אתָם". צלם האלוהים שבאדם מתואר בחלק מהספרות כדרך מטפורית לתאר את הכבוד הסגולי, ה־dignity, שכל אדם נושא עמו. אורית קמיר מסבירה בספרה שאלה של כבוד כי הכבוד הסגולי הוא מושג הומניסטי־ליברלי מובהק שמצא את דרכו להכרזה בדבר זכויות האדם של האו"ם ב-1948. הוא מסמל קו מינימלי שאין לחצות. זהו כבוד האדם במובן של הבסיס האנושי שבו, בסיס שלמעט במקרים קיצוניים, ואולי לעולם לא, אין לפגוע בו. זהו הדבר שאליו מכוונים במשפט: "כל בני האדם נולדו שווים". אנו שווים בכבוד האנושי, בצלם אלוהים שבנו, ולפיכך שווים בזכותנו לקבלת יחס מכבד. כפי שניסח רבי תנחומא

בברייתא עתיקה: אם אתה מבזה אדם "דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו".

קמיר עומדת בספרה על מובן נוסף של כבוד האדם והוא כבוד המחיה, ה־respect. כבוד המחיה מרחיק לכת יותר מהכבוד הסגולי ומדבר על היכולת של כל אדם לשגשג ולמלא את צרכיו הסובייקטיביים. האישי מקבל פה מקום מרכזי. כבוד המחיה שלי דורש שיהיו לי התנאים להגשים את עצמי ולממש את אישיותי. זהו סוג הכבוד הנמצא בבסיס ההומניזם של דרך עץ החיים.

המעבר מהאידאה הנאצלת לחיים קשה. במהלך ספר בראשית נרמס שוב ושוב כבודם של אנשים. כבוד האדם מוחלף בחשיבה של כבוד האגו. קמיר מכנה זאת הדרת כבוד – honor הדרת הכבוד מאפיינת חברות עתיקות רבות, אך קיימת גם כמוטיב מרכזי בכל חברה בת ימינו. הדרת הכבוד נקבעת על פי קודי התנהגות שמשתנים בין תרבויות. אל מול הדרת הכבוד ניצבת הבושה. כאשר אדם פוגע בהדרת כבודי הוא מבייש אותי. בדרך כלל הקודים של הכבוד אומרים שאם רוצה אני להחזיר את כבודי, עליי לפגוע בחזרה. אני בעצם יכול להחזיר את כבודי רק באמצעות פגיעה בכבודו של הפוגע. אני אנסה לפגוע בו במידתיות הנכונה שהיא פגיעה דומה לזו שהוא פגע בי, אך אוסיף ריבית קטנה…".

*

ולמעשה, כדברים האלה ממש אמר גיסי, המזרחי (עירקי), על שולחן השבת בסוכה. וגם הוא כהן. אני התרגזתי על כך מאוד ורבתי איתו על כך, בדיוק בגלל מה שהסברתי למעלה – על איזה כבוד אתה מדבר? ועוד הוספתי כי לפי חז"ל מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. ובמשלי יש הרבה על כך. וכן בחז"ל. אחי למשל אמר – 'הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם', מפרקי אבות. לכל דבר כזה יש כמה רבדים, אבל נעזוב (לעזוב?), גם מחמת הפרטיות, וגם מבחינת חוסר החשיבות, בשורה התחתונה, כי אין שומע לך מאת המלך, כפי שאמרה רבקה.
בכל מקרה, הוספתי שם, כי המזרחים לאומנים מאוד וגזענים יותר, כי הם בעצמם ערבים, ערבים יהודים – יש להם אותה תרבות, אותה מוסיקה, אותם מאכלים – אז הם צריכים לבדל עצמם. להגיד – כן, לנו תרבות ערבית, אבל אנחנו יהודים! טובים יותר!
טוב, גם זה רעיון ותיק וידוע, ולא אני הגיתי אותו. נסתפק בזה.

אלה דבריו –