יומן צהריים, 16.10.22
על 'הַחֹק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ'.
בבוקר –
נירו לוי עכשיו (מהעבר) אצל קובי מידן מצטט את ניטשה –
'הכל באשה חידה והכל פתרון אחד לו – הריון'.
וגם –
'הגבר אינו אצל האשה אלא אמצעי בלבד', והוא ממשיך – 'אך מהי האישה בשביל הגבר? אשאיר לכם להשלים'.
יפה.
חוץ מזה, שיהיה בריא.
בהמשך –
אסף העברי מתייחס לישוע כהמצאה של הרומאים. אני עונה לו שישוע היה עברי בארץ העברים, ושיוספוס כתב עליו, וכן עוד כמה היסטוריונים בני הזמן. אבל הם לא מקבלים זאת, וגם טינופי פה יש שם ('פשפש' הוא קורא לי. נו טוב, גם דוד אמר לשאול – אחרי מי אתה רודף, אחרי פרעוש אחד? נו, איך הגעתי לזה שוב). ועוד מעלים את תיאוריית הארץ השטוחה, עם מלא מילים ולינקים. נראה לכם שאני אבזבז את הזמן שלי על זה? אבל הוא טוען שקראתי לו משוגע. שקר! לא אמרתי זאת.
אז אסף מעלה עוד פוסט ואומר שישו התיר מאכלים אסורים שהתורה אסרה. אני עונה שהוא אמר – 'לא מה שנכנס לפה מטמא את האדם, אלא מה שיוצא ממנו', ומקריאה בדף שלו – זה נכון מאוד! בכל מקרה בכך לא ביטל את טומאת המאכלים, רק אמר ששמירת הלשון חשובה יותר. אמר וצדק.
בהקשר זה קראו גם את אגרת יעקב, בפרק על הלשון. היא יכולה להיות טובה ורעה. 'היפיק מעיין אחד מים טהורים ומים טמאים? לא צריך שיהיה כדבר הזה וכו". וגם הוא – צודק מאוד. ועולה בקנה אחד לגמרי עם ההשקפה היהודית.
ובדומה לזה אמרתי לאימי אתמול בדרך, שכך הוא גם הזולת, יכול להיות טוב ורע. וכך, סארטר אמר שהגיהנום הוא הזולת, אבל לוינס אמר שבפני האחר מוצאים את אלוהים. אז מי צודק? שניהם צודקים! כלומר, זה יכול להיות כך או כך, הכול תלוי במעשנו ובחירתנו. ובחרת בחיים.
ומעניין שכל זה בא בזמן שנהניתי קצת ממנעמי החיים.
אכלתי –
לחם צרפתי פרוס, עם גבינת שמנת נפוליאון עם זיתים, עם פרוסות סלמון מעושן, מתובל במלח ושמן זית.
והאזנתי בקול המוסיקה ליצירה קולית נפלאה, שאין פרטים עליה.
ובהמשך, צור ארליך ממשיך לכתוב על אלתרמן, והפעם השורה –
וּנְטֹעַ מֵחָדָשׁ הַחֹק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.
כן, יש לעשות זאת בדחיפות. הזכרתי את זה בשבת – שב-2015 השתתפתי בסדרת פגישות של קבוצה מסוימת, ואחד הדברים שעשינו הוא כתיבת 'עשרת הדיברות' לשיח ראוי בפייסבוק. רצינו שהנשיא יחתום על כך וזה יופץ, אבל זה לא קרה. אולי כדאי לעשות זאת עכשיו.
חוץ מזה –
זה הציור בקיר חדרי. נא לא לשפוך עליו מרק!
מחשבות לעצמי 