יומני ערב שמחת תורה

יומני ערב שמחת תורה
א.
יומן בוקר, 16.10.22
על קהלת ופסיכולוגיה.

טוב, בכל זאת אחזור אולי ליומן כדי לשמור על איזשהו רצף, היגיון ושפיות. אך אנסה לא להיות גלוי מדי.
שבת בבית ההורים עם כמה אחים – יצאתי בשן ועין, אבל היו גם דברים מעניינים (עקרונית, זו הדילמה הנצחית שלי, או לפחות כך היא בינתיים). בכל אופן, עתה מושלך לאפלה אפילו גדולה יותר. האם היום אלך לאחי האחר? נראה.

ובשבת קראו את מגילת קהלת. כבר כתבתי עליה כל-כך הרבה שנראה שאין מה להוסיף. בכל אופן, הנה כמה פסוקים שהוזכרו אצלנו –
אין חדש תחת השמש
הכל הבל
מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש
לכל זמן ועת לכל חפץ
סוף דבר הכול נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם.
(וגם פרק א' בעל פה עד נקודה מסוימת – כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וכו').
וגם כמה דברים עליהם, אבל לא משנה.

אחר-כך חזרתי לביתי ועשיתי בקרת נזקים, הם היו רבים. אז הלכתי לישון מוקדם, הייתי מותש. כללית – אני מותש. ואז גיסתי מתקשרת, העירה אותי (אבל השעה הייתה סבירה לגמרי). שואלת אם אבוא מחר (כאמור – נראה, עוד לא יודע). ואז שיחה קצרה.
לאחר מנה קצרה של רטינותיי המוצדקות, שואל אותה איך היה אצלם ואם דיברו על קהלת. אומרת שדיברו הרבה, אבל המגילה הזאת קשה לה, כי היא דיכאונית, פסימיסטית. אני אומר לה – את יודעת שאני כתבתי ספר על פסימיזם, כלומר על דוד אבידן בהקשר פסימיסטי? לא זכרה… כן, פסימיזם זו תכונת הבסיס שלי, מאז ומעולם, תכונה המושרשת בנפשי ואין לעוקרה. אבל פסימיזם במובן היסודי, שאין הוא רק, או אין הוא כלל, 'ראיית שחורות', אלא נשיאה בצער העולם, יש מילה לזה בגרמנית. ומי שנושא בצער העולם תמיד יהיה קצת כבד ודיכאוני. אימי צוחקת על כך ומדברת על 'אטלס' מהמיתולוגיה היוונית, שמחזיק את כדור הארץ. מלבד זה, אגב, היא מאוד אוהבת לעיין באטלס, כלומר בספר האטלס, ולטייל בעולם. ממנה הגעתי להרצאות הטיולים המצולמות האלה, שבהן מדריך טיולים מספר על מדינה מסוימת במשך כשעה, למשל של חברת 'מסעות', או 'איילה גאורגפית', ביוטיוב ובזום. עד כה אני חושב שצפיתי בהרצאות כמעט על כל מדינות העולם, ולמדתי מזה הרבה.

טוב, נחזור לגיסתי – למה קשה לה המגילה הזאת? כלומר, מלבד זה שהיא באמת מגילה קשה, נוקבת, ולכן גם תמיד שואלים מה מקומה בסוכות, חג השמחה? (ותשובה אחת שקיבלתי – שתהיה שמחה מבוקרת, ולא הוללות). אז הסיבה פשוטה – היא מטפלת בשיטת cbt, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיטה שהגה הפסיכולוג (היהודי אף הוא) אהרון בק, ועיקרה – לא חפירה בנבכי הילדות, אלא שינוי צורת המחשבה בהווה. אני קראתי קצת על השיטה הזאת, וממה שהבנתי – כך למשל אומרים בקורס הפסיכולוגיה ב'קמפוס' – זו שיטה יעילה מאוד לכמה דברים ספציפים, כמו עיבוד טראומה, אבל לא לכל דבר. זה הגיוני, כי בבסיס השיטה עומדת הפרקטיקה של גירוי-תגובה (לא נתחיל לפרט עכשיו את כולה, אבל קיראו על כך), כלומר – הצד המכניסטי הפשוט של נפש האדם. אלא שנפש האדם יותר מורכבת מזה בדברים אחרים.
בכל אופן היא תומכת בשינוי החשיבה, וכמובן – לכיוון חיובי. אני כבר סיכמתי את גישתה ואת גישת השיטה הזאת כולה במילות הקוד – 'תחשוב טוב', או – 'תחשוב טוב, יהיה טוב'. זו גישה יסודית מאוד, והרבה אנשים מחזיקים בה. אבל מצד שני, כאמור, נמצא הפסימיזם, שלי ושל קהלת. אז מי צודק?

אז בעודי שוכב במיטה חצי מנומנם אמרתי לה מה שנראה לי הפתרון לזה – יש מבנה עליון ויש מבנה בסיס, כאותו מערך מבני שתיאר מרקס, או כאותה פירמידת צרכים שתיאר מקסוול. במבנה העליון, שבו חיים רוב האנשים – כמובן, תחשוב חיובי. כלומר, אחרי שאתה כבר מסודר פחות או יותר, יש לך דירה ועבודה ומשפחה – כשאתה יוצא לכביש ומישהו מרגיז אותך, תנשום עמוק ותספור עד עשר, ועוד כל מיני חוכמות כאלה. כמובן. אבל מבנה הבסיס הוא עמוק יותר, ושם ההיגיון הזה לא עובד. שם גם לא מספיק לשנות חשיבה, כי יש דברים יצוקים, בלתי משתנים. ושם הפסימיזם. ובמונחים פסיכולוגים – שם הרלוונטיות של הטיפול הפסיכולוגי המסורתי, העמוק יותר, המגיע לשורשי הילדות.

ולמען האמת, הנקודה הזאת מאוד יסודית במשפחנו. אמרתי שלא אכתוב דברים אישיים, אבל אציין בכל זאת בקצרה – הנקודה הזאת היא, ראשית, נקודת עימות חוזרת ביני ובין אימי. כלומר, היא אומרת – תשנה חשיבה, 'תחשוב טוב', ואני אומר – לא, זה לא עניין של שינוי חשיבה, וגם כועס שמנסים לעשות לי 'פסיכולוגיזציה', ואף מתלונן על 'גזלייטינג'. גם אימי, אגב, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. ושנית, המשפט הזה, 'תחשוב טוב – יהיה טוב', עמד במרכז ריב משפחתי גדול שהיה אצלנו לפני כמה שנים, שלא אפרט אותו בגלל צנעת הפרט, אבל רק אומר שהוא לא היה קשור אליי, אלא לאחים אחרים, אף שגם אני נטלתי בו חלק, ולמעשה לדעתי תרמתי להרגעתו. בכל אופן כל הסכסוך הזה התחיל, ובצורה מופלאה מאוד, ממש מהמשפט הקצר והתמים הזה. משפט שהוא חומר נפץ, מסתבר. ובדברים שכתבתי כאן אולי אפשר להתחיל לנטרל אותו.
כי איך אומר קהלת? טוב ללכת לבית אבל מללכת לבית שמחה. לא ממש 'תחשוב חיובי', נכון? אז תנו גם לקהלת הצעיר (שם שיר של אבידן) לחיות ולהחזיק בדעתו. אל תנסו לשנות אותו.

טוב, אלה בכל מקרה הגיגי הבוקר שלי, שהתחיל אגב עם שיר שהתנגן לי בראש – 'היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן, ששר יוסי בנאי (חתיכת משפחה מעולה, אה?), שמתברר שגם הוא קשור לנושא שלנו – הילדות, שם נעוץ הכול, שם השורש, שם, בבית ההורים שביקרתי בו אתמול ושנתקעתי בו יותר מדי זמן. כפי שכתבתי בשיר 'חלום הילדות' שבספר שיריי, שנכתב אגב, כפי שפירטתי בפוסט אחר, בבית גיסי זו, התרפיסטית.
עד כאן.

*

ב.
יומן צהריים, 16.10.22
על 'הַחֹק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ'.

בבוקר –
נירו לוי עכשיו אצל קובי מידן מצטט את ניטשה –
'הכל באשה חידה והכל פתרון אחד לו – הריון'.
וגם –
'הגבר אינו אצל האשה אלא אמצעי בלבד', והוא ממשיך – 'אך מהי האישה בשביל הגבר? אשאיר לכם להשלים'.
יפה.
חוץ מזה, שיהיה בריא.

בהמשך –
אסף העברי מתייחס לישוע כהמצאה של הרומאים. אני עונה לו שישוע היה עברי בארץ העברים, ושיוספוס כתב עליו, וכן עוד כמה היסטוריונים בני הזמן. אבל הם לא מקבלים זאת, וגם טינופי פה יש שם ('פשפש' הוא קורא לי. נו טוב, גם דוד אמר לשאול – אחרי מי אתה רודף, אחרי פרעוש אחד? נו, איך הגעתי לזה שוב). ועוד מעלים את תיאוריית הארץ השטוחה, עם מלא מילים ולינקים. נראה לכם שאני אבזבז את הזמן שלי על זה? אבל הוא טוען שקראתי לו משוגע. שקר! לא אמרתי זאת.
אז אסף מעלה עוד פוסט ואומר שישו התיר מאכלים אסורים שהתורה אסרה. אני עונה שהוא אמר – 'לא מה שנכנס לפה מטמא את האדם, אלא מה שיוצא ממנו', ומקריאה בדף שלו – זה נכון מאוד! בכל מקרה בכך לא ביטל את טומאת המאכלים, רק אמר ששמירת הלשון חשובה יותר. אמר וצדק.
בהקשר זה קראו גם את אגרת יעקב, בפרק על הלשון. היא יכולה להיות טובה ורעה. 'היפיק מעיין אחד מים טהורים ומים טמאים? לא צריך שיהיה כדבר הזה וכו". וגם הוא – צודק מאוד. ועולה בקנה אחד לגמרי עם ההשקפה היהודית.
ובדומה לזה אמרתי לאימי אתמול בדרך, שכך הוא גם הזולת, יכול להיות טוב ורע. וכך, סארטר אמר שהגיהנום הוא הזולת, אבל לוינס אמר שבפני האחר מוצאים את אלוהים. אז מי צודק? שניהם צודקים! כלומר, זה יכול להיות כך או כך, הכול תלוי במעשנו ובחירתנו. ובחרת בחיים.

ומעניין שכל זה בא בזמן שנהניתי קצת ממנעמי החיים.
אכלתי –
לחם צרפתי פרוס, עם גבינת שמנת נפוליאון עם זיתים, עם פרוסות סלמון מעושן, מתובל במלח ושמן זית.
והאזנתי בקול המוסיקה ל –
סופה: רקוויאם לסולנים, מקהלה ותז' 
(סולנים / המקהלה והתז' של קרן גולבנקיאן מליסבון / מישל קורבוז).
נהניתי מאוד. מה רע?

ובהמשך, צור ארליך ממשיך לכתוב על אלתרמן, והפעם השורה –
וּנְטֹעַ מֵחָדָשׁ הַחֹק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.
כן, יש לעשות זאת בדחיפות. הזכרתי את זה בשבת – שב-2015 השתתפתי בסדרת פגישות של קבוצה מסוימת, ואחד הדברים שעשינו הוא כתיבת 'עשרת הדיברות' לשיח ראוי בפייסבוק. רצינו שהנשיא יחתום על כך וזה יופץ, אבל זה לא קרה. אולי כדאי לעשות זאת עכשיו.

חוץ מזה –
זה הציור בקיר חדרי. נא לא לשפוך עליו מרק!

*

ג.
יומן ערב, 16.10.22

כן, כן, החזרתי את המנורה הקודמת, בואו נעבור נושא.

בבוקר כתבתי על השיר 'אני וסימון ומואיז הקטן' של יוסי בנאי. אמרתי – משפחה מופלאה. הם גם גרו כאן באזור, ומדריך הטיולים שנאם כאן הזכיר אותם. אצלנו אוהבים אותם. שמעתי משינה בנעוריי, אוהב את אהוד בנאי, אלי אוהב את אביתר בנאי, ועוד. אה כן, גם אורנה בנאי – מצחיקה.
טוב, לא משנה זה, אז כשהאזנתי לשיר חשבתי שאצלי זה יהיה – 'אני והיידו וסיקרון הקטן', כי בזמן הנעורים היינו רביעיה – שלושת אלה וגם חנן. רבעיית היוצאים בשאלה (אחר-כך הצטרפו אחרים). אבל לא כתבתי את זה גם כי חנן חסר שם, וגם כי זה קצת מעליב כלפי מאיר, כלומר סיקרון, לקרוא לו 'קטן'. הוא באמת נמוך-קומה, ובאמת קצת ירדנו לחייו בזמנו. סליחה, מאיר. אחר-כך, לפני כמה שנים, חידשנו קשר, והיינו בקשר די חזק, אבל לפני שנתיים בערך הוא שוב התנתק, לא יודע למה. עם חנן אני עדיין בקשר, אם כי מועט.
ומאיר זה הוא ס"ט, כלומר – ספרדי טהור, כלומר – דור תשיעי או עשירי בארץ הזאת. הוא תמיד התגאה בכך, ואכן יש במה להתגאות. גם הבנאים לדעתי הם כאלה.
בכל מקרה, הזמן עובר, אני כותב את יומן הצהריים על שמירת הלשון, ומאזין לקול המוסיקה. והנה – יצירה של אנדריי היידו, אבא של חבר הנעורים שלי, דוד, שאיתו בכלל ניתק הקשר (אביו מת לפני כמה שנים, דוד ישב שבעה, אבל לא ביקרתי אותו כי לא הרגשתי טוב. חנן ומאיר דווקא כן נפגשו איתו אז).
שם היצירה –
תרועת מלך
רפסודיה לקלרנית ולתזמורת כלי קשת
סגנון חסידי, בעיבוד תזמורתי.
כתבתי על כך בווצאפ המשפחתי, אבל זה לא מעניין אף אחד.
הנה, סגירת מעגל קטן.

ובינתיים שואלים אותי אצל אסף העברי – בסדר, צריך לשמור על הלשון, אבל מה עם המאכלים הטמאים? שאלה טובה, אבל אנא עארף? עניתי רק שישוע אכל כשר, ורק פאולוס התיר לאכול הכול. כך הוא באמת. ומה צריך לעשות היום? לא יודע. אני אוכל כשר, פחות או יותר, אבל אכלתי גם דברים לא כשרים בעבר. אולי אחכה לאיזו הכוונה אלוהית בנושא הזה.
טוב, אבל בינתיים נזכרתי בכשר אחר – אסא כשר. לפני כמה ימים הוא כתב פוסט שהרגיז אותי, שבו הוא אומר שהבאת ההסכם עם לבנון להחלטת הציבור הוא רק 'במדינה מתוקנת', ואנחנו לא כזאת. כלומר, שהימין לא לגיטימי –
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=pfbid02e44vYhmEzv6iwfxwkAMZDsDi1ZNBktj3Jrf4iTVkG7hxmtqy7kTYeQRay2QZ7Am7l&id=1490082649

זה הרגיז אותי, כאמור, אבל לא הגבתי. נמאס להתווכח.
והנה, היום הוא מעלה פוסט נוסף על התקפות שהוא ספג. קראתי, אבל לא ממש התעמקתי בזה, אולי בהמשך –
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=pfbid0mDHZSUAY6SM4wNSeYmgWXL8pf1Y2xaMeFvUk4aR4KkwRq5Vvxpv9aMXWa36TzT7rl&id=1490082649

מה שכן, הוא כותב שקראו לו 'אסא טמא', יש כאן עניין השם (ואגב, גם אסא הוא שם מיוחד, שם מלך יהודה בזמן ישעיה, אולי שווה לבדוק גם שם את הסיפור. אבל הזמן מוגבל).
וכללית על האיש – הוא כתב את הקוד הצה"לי – ולא הערכתי אותו על כך, כי איני מעריך את מוסרו של צה"ל (אבל טוב שיש קוד!). והוא גם כתב קוד אתי לאקדמיה, שלא התקבל בסוף – ועל כך עוד פחות הערכתי אותו. יש לשמור על חופש אקדמי! וכלומר – מדובר על מחוקק מקומי, בעצם. אבל כן מאוד הערכתי אותו על התנהלותו בתקופת הקורונה, שהצטרף לשורת מח"צ והמתנגדים, וגם כתב כמה מאמרים חשובים בנושא.
טוב, נראה לאן כל זה יוביל.

אולי קצת לא נעים לומר, אבל אני מרגיש שיש רוח הקודש בחדר הזה…

בחדשות אומרים שיש איזו יחידת טרור שנקראת 'גוב האריות' או משהו כזה. בשישי, כשהגעתי לבית הוריי, אמרתי שהגעתי ל'גוב האריות'. אניח לזה בינתיים.

שירי ארץ ישראל מאוד יפים עכשיו בקול המוסיקה, חורשת האקליפטוס וכאלה.

פוש עכשיו –
הנשיא שי כבר רואה את עצמו כקיסר סין…

נו, די עם זה.
איך אמרה אחיינתי החמודה? 'הפנקס פתוח והיד רושמת'. זה מה שאני עושה. זה גם מה שעושה החרדי ההוא בסרט שלי.
מקשר חוטים, סבתא סורגת. (אה כן, בעבר גם סרגתי, כיפות לעצמי, כי הבחורות בסניף בני עקיבא לא סרגו לי… כל מיני כיפות, עם כל מיני דוגמאות. עדיין יש לי אותן).

כמו כן, גלית העלתה פוסט על הספר 'נפש כנועה' ועל סופרים רוסיים, הגבתי (מת עליהם, פילוסופים), ענתה, אבל אחר-כך מחקה. למה גלית? למה למחוק?

דורי מנור מעלה שיר של דן פגיס – מותר לך לכתוב הכול, רק תבדוק שהקול קולך. כן, עניין ידוע.

*

רחל אליאור כותבת על מנהג לימוד הילדים, וטקס החניכה –
…
ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה "אֲדֹנָי יְהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים". ה' פתח לי אזן 'ואנכי לא מריתי ואחור לא נסוגותי', וקורא הרב כל תיבה של אלו הפסוקים והנער אחריו. ואחר כך מביאין ביצה מבושלת, וקלופה הקליפה ממנה, וכתוב עליה "ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק" – וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב. ואל ישנה אדם מן המנהג". 
…
כאן –
https://www.facebook.com/1421059579/posts/pfbid034EmDHmaYyfh2785aDM9Fo2GSEEukPrZH8JajCW7oAv6eye4FLa7wYMAq3RcjMX1wl/

וזה מתוך ספרה (שקראתי) – 'סבתא לא ידעה לקרוא ולכתוב'.
הסבתא הזאת יודעת. וגם סבתה של גיסתי, שתחיה, יודעת, וקוראת 5-6 ספרים בשבוע, בצרפתית. אישה אינטיליגנטית ומרשימה מאוד.
וכן, את המנהג המתואר כאן גם אצלנו עשו, גם אם לא בדיוק כך.

ועוד משתפת רחל אליאור את שירה של שימבורסקה, שמחת הכתיבה, שמסתיים כך –
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
 יְכֹלֶת ההַנְצָחָה
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה.

משוררת נפלאה.
כאן –
https://www.facebook.com/1421059579/posts/pfbid0wMAV5RuMWPoaPbq3VQVqUouBxBDdDMx1JsfyqaZqbyepMSXyghX1F8FAWQ6E42y6l/

*

בקול המוסיקה – קוצ'רטו לצ'לו של דבוז'ק, פרק שני. זה פס הקול של הסרט שלי. ובקטע זה רואים את החרדי כותב בפנקס.

אמרתי שאבוא לאחי אבל בסוף לא בא. בעיות תחבורה, ובריאות. דיינו.
נראה שיהיה פוסט נוסף בהמשך.

*

יומן אחר-הצהריים, 16.10.22
על הכבוד

לפני כניסת שבת וחג משתיקים כאן הכול, בפראות, בטירוף. 'מנקים שולחן'. גם את זה הראיתי בסרט. ואין כל חדש תחת השמש. ובכל אופן, דיון אחרון להיום (כנראה) – על הכבוד.

הדיון הוא בעקבות התבטאותו של האלוף גרשון הכהן בשבת אחרונה – בצילום המצורף.
והנה מה שתומר פרסיקו כתב עליו היום –
https://www.facebook.com/529979064/posts/pfbid0f8D8qF7Ag1iXzsTeTnZn6mNJ9vgaUGw9Mno5z47qcFdxXZShoU75iySEkDPzEjmBl/

הגבתי אצלו –
כאן להערכתי כדאי להזכיר את האבחנה הבסיסית של ההומניזם (היות האדם נברא בצלם וכו') – יש כמה מיני כבוד. יש כבוד במובן העתיק, honor, ועליו מדבר האלוף הכהן, ויש כבוד מודרני יותר, כבוד האדם, dignity, respect. אני חושב שיש להתמקד בכבוד מהסוג השני, אבל שמרנים כהכהן מתמקדים בראשון. מסכים עם הכותב שאף פעם זה לא מוביל לתוצאות חיוביות, אלא רק למלחמת שבטים בלתי פוסקת. גם אני לא מבין על איזה כבוד בדיוק הכהן מדבר? מי פוגע לו בכבוד? אדרבא – הפלסטינים תושבי הארץ הם אלה שמושפלים דרך קבע אצלנו, בכל שלושת סוגי הכבוד.

לא יודע אם מישהו יגיב ולא אכפת לי. עברו כל גבול. ולא אפרט.
והנה הדברים, שהם של ד"ר אורית קמין, מהספר 'מה שלמעלה ומה שלמטה', מתוך ביקורתי עליו –
"בתחילת ספר בראשית נברא האדם: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אתָם". צלם האלוהים שבאדם מתואר בחלק מהספרות כדרך מטפורית לתאר את הכבוד הסגולי, ה־dignity, שכל אדם נושא עמו. אורית קמיר מסבירה בספרה שאלה של כבוד כי הכבוד הסגולי הוא מושג הומניסטי־ליברלי מובהק שמצא את דרכו להכרזה בדבר זכויות האדם של האו"ם ב-1948. הוא מסמל קו מינימלי שאין לחצות. זהו כבוד האדם במובן של הבסיס האנושי שבו, בסיס שלמעט במקרים קיצוניים, ואולי לעולם לא, אין לפגוע בו. זהו הדבר שאליו מכוונים במשפט: "כל בני האדם נולדו שווים". אנו שווים בכבוד האנושי, בצלם אלוהים שבנו, ולפיכך שווים בזכותנו לקבלת יחס מכבד. כפי שניסח רבי תנחומא

בברייתא עתיקה: אם אתה מבזה אדם "דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו".

קמיר עומדת בספרה על מובן נוסף של כבוד האדם והוא כבוד המחיה, ה־respect. כבוד המחיה מרחיק לכת יותר מהכבוד הסגולי ומדבר על היכולת של כל אדם לשגשג ולמלא את צרכיו הסובייקטיביים. האישי מקבל פה מקום מרכזי. כבוד המחיה שלי דורש שיהיו לי התנאים להגשים את עצמי ולממש את אישיותי. זהו סוג הכבוד הנמצא בבסיס ההומניזם של דרך עץ החיים.

המעבר מהאידאה הנאצלת לחיים קשה. במהלך ספר בראשית נרמס שוב ושוב כבודם של אנשים. כבוד האדם מוחלף בחשיבה של כבוד האגו. קמיר מכנה זאת הדרת כבוד – honor הדרת הכבוד מאפיינת חברות עתיקות רבות, אך קיימת גם כמוטיב מרכזי בכל חברה בת ימינו. הדרת הכבוד נקבעת על פי קודי התנהגות שמשתנים בין תרבויות. אל מול הדרת הכבוד ניצבת הבושה. כאשר אדם פוגע בהדרת כבודי הוא מבייש אותי. בדרך כלל הקודים של הכבוד אומרים שאם רוצה אני להחזיר את כבודי, עליי לפגוע בחזרה. אני בעצם יכול להחזיר את כבודי רק באמצעות פגיעה בכבודו של הפוגע. אני אנסה לפגוע בו במידתיות הנכונה שהיא פגיעה דומה לזו שהוא פגע בי, אך אוסיף ריבית קטנה…".

*

ולמעשה, כדברים האלה ממש אמר גיסי, המזרחי (עירקי), על שולחן השבת בסוכה. וגם הוא כהן. אני התרגזתי על כך מאוד ורבתי איתו על כך, בדיוק בגלל מה שהסברתי למעלה – על איזה כבוד אתה מדבר? ועוד הוספתי כי לפי חז"ל מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. ובמשלי יש הרבה על כך. וכן בחז"ל. אחי למשל אמר – 'הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם', מפרקי אבות. לכל דבר כזה יש כמה רבדים, אבל נעזוב (לעזוב?), גם מחמת הפרטיות, וגם מבחינת חוסר החשיבות, בשורה התחתונה, כי אין שומע לך מאת המלך, כפי שאמרה רבקה.
בכל מקרה, הוספתי שם, כי המזרחים לאומנים מאוד וגזענים יותר, כי הם בעצמם ערבים, ערבים יהודים – יש להם אותה תרבות, אותה מוסיקה, אותם מאכלים – אז הם צריכים לבדל עצמם. להגיד – כן, לנו תרבות ערבית, אבל אנחנו יהודים! טובים יותר!
טוב, גם זה רעיון ותיק וידוע, ולא אני הגיתי אותו. נסתפק בזה.