יומן צהריים, 4.10.22
ערב יום כיפור.
קראתי שני מאמרים ארוכים מאוד של רחל אליאור.
אחד על העיקרון של השעיר לעזאזל כמבטא את כוחות הטומאה, ההרס וכיוב', שאותם יש להרחיק. רעיון בסיסי בתרבות, שמקורו אלילי.
גם מנחם נאבת שיתף שיחה שלו על יום כיפור ושם הוא אמר שהוא לא אוהב את הפרשנות היום של הרעיון הזה, אבל – עניתי לו – הפרשנות הזו הכרחית. עדיין קיים אצלנו 'השעיר לעזאזל'.
כאן –
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=pfbid02tTJMuMkvorgSLvXHdrMJgRjFTyx1cxM4SUfY8cdV6PmuVHDh82RpYu4ouxJQuQel&id=1421059579
והמאמר השני הוא בחלקו הגדול על חרמות בישראל, ובמיוחד אחרי סיפורו של שבתאי צבי, משיח הכזב, שאחריו הוחרמו חסידיו, ולאחריהם החסידים ראשוני החסידות, שנחשדו כשבתאים, ועוד לפניהם הוחרם שפינוזה ואוריאל דה קוסטה על כפירתם.
כאן –
https://www.facebook.com/1421059579/posts/pfbid0juADEDEukKHp9t2jgnVyFooqsZLe1VyyjeEARht8UY5EKEisG1Dw6zrEDv2pgYbyl/
עניתי לה –
גם זה מעניין מאוד – ומחריד. באמת תודה על כל השפע הזה, שבולט על רקע הצנע הכללי, אם מותר לומר. ומחריד – כל עניין החרמות, כמה נורא. וכן כל פרשת סיפורו של שבתאי צבי, שבתורו הביא עוד צרור חרמות.
ואם יורשה לי – עכשיו אני נזכר בדברים שבסיפור על עכן –
קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם.
יהושע ז, יג.
ואכן, הרבה חרמות יש היום בישראל, ביביסטים ואנטי-ביביסטים, מה יהיה הסוף של זה?
וגם אני מוחרם, כידוע. לא עונים לי, מתעלמים. וגם – אספר לכם – שכנתי אמרה לי שהוחרמה. נו שוין.
ובמקור ראשון לפני שבוע הוציאו חוברת שלמה על חרמות בבית ספר, וכמה זה דבר נורא. שמרתי אותה, אף שהיא לא ממש מעמיקה.
*
את המשיחיים שאלתי על יום כיפור, והם שלחו לי שמונה קישורים עם סרטונים ומאמרים. עברתי על שישה מהם ועניתי –
טוב, עברתי שוב על הסרטונים והמאמרים ששלחתם, חוץ משני האחרונים, שהם ארוכים מאוד ונראה שחוזרים על אותם דברים. אולי אגיע אליהם בהמשך.
כללית הרעיון פשוט ומובן (כמובן) – קורבן ישוע הוא המכפר. יכול להיות.
ועוד אתם אומרים – 'אין כפרה אלא בדם', שזו אמרת חז"ל. אבל על כך יש לי השגה (תיאולוגית) – והרי הושע אומר (וכמוהו רוב הנביאים) – 'חסד חפצתי ולא זבח'. כלומר, לדעתו אדם יכול להיצדק על-ידי עשיית חסד. ודוק – הוא אומר ולא זבח, ולא – יותר מזבח. אבל גם אם נפרש יותר מזבח, הרי שהחסד לגביו עיקר, ולא הזבח. וכמוהו רוב הנביאים. האם הם לא הכירו את רעיון הכפרה בדם?
התשובה כאן לדעתי פשוטה – היו כמה אסכולות בישראל הקדומה, כפי שידוע במחקר היטב. הייתה אסכולת הכהנים, ושם באמת העיקר היה הקורבן ושפיכת הדם. אך הייתה גם אסכולת הנביאים, והם הדגישו את החסד, ובה בעת, כאמור – יצאו נגד פולחן הקורבנות, שאמור כביכול לטהר את האדם, וזאת ללא שום מאמץ רוחני מבחינתו.
רעיון קורבן ישוע ככפרה הוא, אפוא, המשך של אסכולת הכהנים. ולעומת זאת דברי ישוע עצמם הם כולם לפי אסכולת הנביאים – עשו חסד, סלחו, רחמו וכיוצא בזה.
כשלעצמי, את תורת ישוע לפי אסכולת הנביאים אני מקבל ומוקיר, אך את רעיון קורבנו המכפר הכוהני (ושגם מופיע רק בכתבי ההמשך, אצל פאולוס) קשה לי יותר לקבל. אף כי גם כאן – איני דוחה אותו לגמרי, והדבר מצריך דיון נוסף ארוך.
ודבר אחרון – בעניין 'צום קל' – באמת אנשים התחילו היום להגיד 'צום מועיל'. על כל פנים נקודה מעניינת.
לא תכננתי להשיב באריכות, אבל יצא כך.
צום מועיל/כפרת ישוע מועילה, או מה שלא יהיה.
*
גם את אסף העברי שאלתי. הוא לא ענה. אבל חוץ מזה הוא פתח קבוצת טלגרם לפני כמה ימים והצטרפתי. היום ניגשתי לקרוא, וכמה קללות וגידופים עפו שם… מיהרתי לעזוב את הקבוצה.
*
בפייסבוק שאלתי –
שאלה ששאלתי עשרות פעמים ולא קיבלתי תשובה טובה:
בקול נדרי פותחים ואומרים –
"אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים".
אני לא מבין את זה. וכי בכל יום אחר אסור להתפלל עם העבריינים? מותר. אז מה המשמעות של המשפט הזה?
מה שכן, הרבה חילוניים הולכים ביום כיפור לתפילה זו בלבד – כל נדרי.
אין תשובה.
וכן –
הישראלים אוהבים ללחוץ על 'השתק', אה?
ואתמול –
דרוש: קהילה מסורתית ארץ ישראלית.
וגם –
מה היה בתקופת ביבי? מלכוד שקרי חסר מוצא. אתם באמת רוצים לחזור לשם? ופעם הבאה כנראה תהיה יותר גרועה.
*
למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה?
צום קל.
*
רונה קינן בכאן 88 –
גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר.
וסוף, סוף לסיפור
אני חותמת בלי רצון על טופס השחרור.
אני לא אפסיק לרצות.
– שיר יפה, עצוב.
*
כמו כן, כתבתי מארבע בבוקר במשך חמש שעות סיכום של סרטי 'המציאות, כפי שאני רואה אותה', כאן בבלוג. וגם שיר.
אבל צריך לנסות לפתוח דף חדש.
ביי.
מחשבות לעצמי 