יומן צהריים, 25.11.22

יומן צהריים, 25.11.22

אתמול יומן לילה סודי – נגנז.
הבוקר –

גאולה.

הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק.
ישעיהו נז, א.

רש"י –
הצדיק אבד – כגון יאשיהו.

ואין איש שם על לב – למה נסתלק.

באין מבין – אין בנותרים מבין מה ראה הקב״ה לסלקו.

כי מפני הרעה – העתידה לבא על הדור נאסף הצדיק.

*

לפני כמה ימים רציתי לכתוב שצפיתי להתעללות (זוכרים את הפוסט על שאול?), אבל לא צפיתי את עוצמתה. וואו. והיום מה יש לי לומר? איוב – תאכל עפר!

*

אוסיף עוד פרט על השיעור ברביעי אצל הולצר. כאמור, פגשתי בדרך אדם שחור נוצרי ודיברתי איתו. מה שלא כתבתי הוא שכשהגעתי להולצר כיניתי אותו, משום מה, 'אפרו-אפריקאי'. זה ביטוי חריף מאוד. יגאל הסביר אותו – לועג לתרבות הפוליטיקלי-קורקט. נכון. אבל אני מקווה שהוא לא גולש לגזענות. והוא גם ביטוי מצחיק מאוד. לפחות אותי הוא הצחיק אחר-כך מאוד.
אז כן, אני יכול להבין אנשים שנרתעים, שאומרים שזהו 'מעשה שטן'. כן, לפעמים לשוני חריפה מדי והיא יכולה לפגוע עמוק. מה אעשה?

*

צער השכינה ממשיך.

*

בהארץ ספרים שתי ביקורות עם עמדה אנטי-יהודית נודפת.
גם אסף העברי, כאמור, חזר לכתוב. הוא כותב גם נגד הביטוי 'הפוסל במומו פוסל', מעניין.

*

אתמול בשיעור על שפינוזה אמרה ליאת על האדם שמנסה להידמות לאל, וזה דבר חיובי אבל בלתי אפשרי, כי יש מחסום בהגעה לאלוהי. כך גם אמר אייל בשיעוריו על הרמב"ם – 'לא יראני האדם וחי' – לא יראני מכיוון שהוא חי, ישנו מחסום הגוף.

*

בחורה יפה בטיקטוק –
הצלקות העמוקות ביותר בחיים שלנו נוצרו בגלל שהיה אכפת לנו יותר מדי מאנשים שלא היה אכפת להם ממנו בכלל.

*

שוב לא שלחו לי את המאמר של הרב זקס. אבל יש –
רחל אליאור כותבת על הפרשה –

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד

 וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי.

וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.

וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם

 אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי

 וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.

*

פסוקים נוראים אלה, המשקפים את סגולתו של המספר המקראי להביע עולם ומלואו במחשבה ובמעשה, בדיבור וברגש, בסגנון גבישי צלול בהיר ותמציתי שאין שני לו, ולתאר מנעד רגשי נורא בקומץ משפטים, בפסוקים המלמדים על הזוועה המתעוררת בלב המברך, אשר רומה ונבגד ותועתע בידי בנו הצעיר, וגזל את ברכת בנו הבכור, ואת גודל הכאב והעלבון והזעם בפיו של האח הנגזל, הכורך את שם אחיו הרמאי הגזלן והשקרן במילה עקוב פתלתל, סבוך ועקום, קבעו את גורלנו  כבני יעקב או בני ישראל לאורך אלפי שנים.

יהודים בני יעקב או עברים בני ישראל, נחשבו לרמאים וגזלנים, לבוגדים ולשקרנים, למתעתעים, עושקים וגנבים, מאז ומעולם, והמילה יודאס או ג'ודאס במילון האנגלי או הלטיני או היווני או ז'יד במילון האירופאי-הסלאבי, או קייק , שם ליהודי באנגלית, שקולה לבוגד ולרמאי [יהודים בעולם דובר האנגלית נמנעים מלקרוא לבנם יהודה מסיבה זו]. קוראי החומש בני עמים אחרים בכל תרגומיו, חזרו והזכירו ליהודים בני יעקב או בני ישראל מארץ יהודה, את מעשה אביהם הקדמון. אין תשובה ראויה לאשמה כבדה זו בשל חטאים אלה. אבל כאמור לעיל, חיי יעקב מכאן ואילך, יעמדו תמיד בסימן עונש מייסר חוזר ונשנה על חטא בגידתו באביו המרומה, ויעמדו תמיד בסימן סבל שאין לו שיעור, הקשור בחייו כאדם שרוב בניו מרמים אותו לאורך רוב חייו המרים והרעים, ובחייו כאדם מפוחד מפני אחיו השוטם וכאיש בורח ונרדף, שחותנו רימה אותו, נשותיו תעתעו בו וילדיו בגדו בו, בשל חטאו הזדוני לאביו סמוי העיניים ככשאף להשיג במרמה את הבכורה ואת הברכה.

…

וגם –
פרשה זו, שהמילה ברכה חוזרת בה בהטיות שונות שלושים פעם, קשה מאוד בכל הנוגע לכוונותיהם ולהכרעותיהם המוסריות ולהתנהגותם של אבותינו ואמהותינו שהטילו קללה על צאצאיהם ולא ברכה. אבל היא מלמדת אותנו שאין אדם שלא יחטא בשוגג או במזיד ואין אבות אומה או אמהות אומה שפטרו את  עצמם מחטאים אנושיים קשים ביותר. יתר על כן היא חלק מסיפור הרקע הגדול של ספר בראשית המלמד את האדם שיצר לב האדם רע מנעוריו, שהוא מועד לכל חטא בתחום המשפחה ומחוצה לו, ועל כן הוא זקוק לחוק אלוהי ברור ולסמכות עליונה החורגת מעולם האדם, בכל הנוגע לאסור ולמותר, לראוי ולפסול, לטוב ולרע, למבורך ולמקולל, כי האדם אינו יכול אף פעם להוות מקור מוסר בלעדי לעצמו או מקור חוק מגביל לעצמו, כשהדברים נוגעים בו ובטובתו, בחלקו ובירושתו.

גרשם שלום, חוקר הקבלה והמשיחיות הנודע, ניסח כלל זה בראיון שנתן ל'שדמות' בשנת 1974 : "אני בטוח שאין מוסר בעל משמעות פנימית, ללא יסוד דתי. אינני מאמין באוטונומיה המוחלטת של האדם, שהוא עושה את עצמו ושהעולם בורא את עצמו". [הראיון נדפס שנית בפתח ספר המאמרים של שלום שערך אברהם שפירא, "דברים בגו: פרקי מורשה ותחיה". תל אביב: עם עובד, 1975]

(יש דברים בגו? – אתמול אמרתי זאת לשכנתי על ענייני קורונה וחיסונים).