יומן ערב, 3.3.22
(יומן שני, הראשון נגנז)
ושוב אני חוזר לפוסט של פרסיקו, המצורף למטה. אמרתי בבוקר – איני יכול להגיב, אבל בסוף בכל זאת הגבתי – והתגובה לא איחרה לבוא. זה רק ממחיש איך פני השיח בישראל בנויים – על גינוי – condemnation.
שום בירור עובדות, שום אמת. גינוי, ביזוי, השפלה – זה שם המשחק.
הנה ה'שיחה'
אני –
אדוני המלומד, יש לך טענות ענייניות, שאינן מלוות בלעג?
תומר –
חגי, אני מציע לך לחזור בך מההאשמה בשנאה.
שגיא –
תומר, חחח אז יש לך טענות ענייניות שאינן מלוות בלעג, בוז והגחכה?
אני –
האם אין שנאה כנגד 'מתנגדי החיסון'? אבל מילא, אם אתה טוען שהיא לא קיימת כאן – אני מקבל ומבטל מילה זו.
תומר –
טוב. עכשיו תמחק אותה מהתגובה שלך. בפעם הבאה שתשמיץ לא אזהיר אותך.
אני –
אין בעיה, אם זה לא נכון אמחק. ולא מתרשם מאזהרות. נסה גם אתה לא להשמיץ.
תומר –
אחלה, ננסה שנינו.
*
נו, מה דעתכם על כך?
דעתי – מעניין הלעג לא חזר בו, ונתונים לא הביא. אבל אמרנו, זה לא העניין, אלא רק ההשפלה והביזוי.
*
ונעיין נא בדבריו –
"זה מעולם לא היה הקורונה, או הסגרים, או החיסונים".
זה דווקא כן היה, וכן יש כאן הכללה.
"זה תמיד היה הסיפוק שבהתנגדות לקונצנזוס, הרצון להיות מקורי, חדוות החתרנות, העונג שבחשיפת ה"סוד"."
אגב, נניח שכך הוא, מה רע בזה? נשמע לי דברים יפים מאוד, רצון להיות מקורי, התנגדות לדעת ההמון – מעולה.
"זה תמיד היה הנרקיסיזם המתנשא שבלחישה לאחרים: אני יודע ואתם לא יודעים".
כאן כבר פסיכולוגיזם זול.
*
בעבר נתקלתי בפסוק –
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
יהושע ה, ט.
נתקלתי בו בפרשנות נוצרית, שמפרשת 'חרפת מצרים' – כבלי הדתיות היהודית. יתכן שבאמת כך הוא.
*
עדכון –
מחקתי את התגובה. לא משתתף בשיח רעיל.
*
תוספת –
ועוד – הוא משמיץ, והוא מבקש שלא ישמיצו אותו (בעוד בעצם אינו מוכן לשמוע שום מילת ביקורת), היש עיוורון ודו-ערכיות גדולים מזה?
(ועל דרך החידוד אפשר לומר – אכן עברים הם, מלשון עיוורים. אך לא אשמיץ…).
ובאמת, אני מצטער על תגובתי לפרסיקו, שאת תגובתו צפיתי, אבל לא יכולתי להתאפק.
זו מהות שתיקתי, על כל פנים. אך הביאו אותי עד הקצה.
וזה אדם שבאופן כללי אני מכבד, ולכן מאכזב אותי מאוד יחסו בעניין הזה.
שנזכה לחיים טובים בבריאות ובשלום.
