יומן ערב, 10.12.22
הלוטוס הלבן – עונה 2.
צפיתי בשני פרקים וזה מספיק – שעמום מוחלט. ואנסה להסביר –
העונה הראשונה הייתה מעניינת. היא אמנם סיפרה את סיפורם של עשירים משועממים באתר נופש, אבל היה בה עניין וחן. גם היה חידוש מסוים בהצגתם של האנשים האלה. וכמובן – הייתה שם ביקורת שנונה על התיאוריה הביקורתית.
מה מכל זה נשאר בעונה השנייה? להערכתי כלום. שוב מספרים לנו את סיפורם של עשירים משועממים, אבל הפעם בלי מקוריות ובלי חן.
ולדעתי, כאלה הם רוב העונות החדשות בסדרות – מחזור לא מקורי ומשעמם. לכן לרוב אני צופה רק בעונה הראשונה.
וזה גם מלמד על אופי הסדרות האלה באופן כללי. ראו ערך 'חרושת התרבות'. הלעטה של הצופים בחומרים ממוחזרים בלי קץ.
*
שבת זה כמו לחכות בתחנה לאוטובוס שלא מגיע. אתה מחכה, מסתכל בטלפון, מעשן, בוהה, הולך מצד לצד, נרדם. בסוף בערב מגיע האוטובוס, כלומר מוצ"ש.
*
עוד מעלילות החתול
*
שממה טוטלית.
עד 17:00 אין מה לעשות.
*
ניסיתי ללכת לטיש בבית כנסת כאן בשכונה, תוך כמה דקות קיבלתי חרדה ויצאתי. 'בעת בתי כנסת', יש דבר כזה?
*
וגם –
מחשבות לעצמי 