יומן ערב קצר, 16.11.22
ביקור בהולצר, מה כבר יש לי לעשות או להפסיד.
בהתחלה, שיחה קצרה עם ליאור, מזכיר לי את הפוסט שלו אחרי הבחירות, שבעיניי היה כועס ובעיניו לא. אומרים מה יהיה מכאן ולהבא. אני הרבה יותר פסימי. חבורת בן גביר-סמוטריץ'-חרדים לא יכולה להביא דברים חיוביים במיוחד. יש לשער – הקשחת היד על פלסטינים, אולי סיפוח חלקי, ומשם זעם בעולם המערבי והערבי, אולי תוקפנות של אירן.
והכול מסומן בספר הזה מ-2003. אין חדש –
*
אחר-כך שיעור עם יגאל על רוזנצוויג. כבר הבנתי שאני לא חסיד שלו, ובכל זאת בא. מביא ספר על הפסיכותיאולוגיה בחיי היומיום, וריאציה על פרויד, של שני כותבים ישראלים. הם מדברים על הכרת הלא-מודע של השני. אבל אני אומר – האין זו פטרונות?
ומדברים גם על ניטשה, שרוזנצוויג הושפע מהאקזיסטנציאליזם שלו. אבל, אני אומר, בסוף השתגע. טוב, זה לא חייב להעיד על משנתו, ובכל זאת.
ואז הוא מספר לי על ארבעה שנכנסו לפרדס, המדרש הידוע. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. רבי אלישע קיצץ בנטיעות, כלומר כפר, אף כי לא ממש כפר. בן עזאי מת. בן זומא השתגע. 'ועדיין בן זומא בחוץ' נאמר עליו.
ואז דיון על מהו בכלל שגעון. היה שם עוד אדם צעיר, שלא ממש הקשיב, אבל כאן השתתף ואמר שהחברה משוגעת אי אפשר לומר על אדם אחד משוגע, רק כי הוא לא מקבל את הערכים שלה. צודק, כמובן. ומוזכר גם הסיפור של רבי נחמן, על 'החיטה המשגעת', והסימן המוסכם שנדע שאנו בשיגעון.
אבל בן זומא הוא רק אפשרות אחת. ואיך רבי עקיבא הצליח היכן שהשאר נכשלו. זה כי היה נשוי, אומר יגאל. אני מסכים. האישה היא כחומה לבעלה, אומר המדרש. ומוסיף – שלאו דווקא בעניין מסחרי, שהרי התורה בחינם היא.
ולבסוף מספר לו על ארבעת שירי הכאב ששלחתי בימים האחרונים ל'מאזניים'. שני הראשונים קצרים, אפרטיפים, אבל השלישי מספר על רגעי הצליבה של ישוע ועל כאבו. וניכר שליגאל קשה להזדהות. למה? רדיפות היהודים. אבל מה קשור? ואומר – גם רבי עקיבא מת, כש'שמע ישראל' על שפתיו, לא 'אלי, אלי, למה עזבתני'. אבל אני אומר שאין זה אותו דבר, כי רבי עקיבא לא ראה עצמו כמשיח, אלא ראה את בר כוזיבא כמשיח, וטעה בגדול. וכך היום יש הרואים ברב ברלנד או ברב גינזבורג משיחים. עיינו במורדי מילר שחוקר זאת.
ואני מוסיף ואומר שגם אני שאלתי מה כל-כך מרשים בסבל הצליבה של ישוע, הרי בשואה סבלו יותר. אבל בשואה סבלו סבל אנושי, וכאן הייחוד על-כך פנים הוא הסבל התיאולוגי, על נביא שבור לב, שיצא מאוכזב.
ונראה שיגאל הורשם מהדברים. אחר-כך ישבנו עוד קצת בקופיקס ודנו בזה עוד מעט, עם ליאור, וגם עם שבתאי.
אבל גם אומר לו – יש גם שיר רביעי, חשוב ועצוב אף עוד יותר. השיר ישנו, אבל האמנם הוא כזה? איני יודע.
ובכן אלה חוויות הערב הזה.
ספר נוסף שראיתי שם – המשלים, או המטעים, או משהו כזה, אבל לא צילמתי.
מחשבות לעצמי 