יומן לילה, 26.9.22
תחילת יום ב' של ראש השנה.
חזרתי למבצרי הצנוע ועכשיו אפשר לעשות סיכום אמיתי.
מה היה לנו כאן? קשקושים דתיים בלתי פוסקים, שאף פעם לא יוצאים מהם טוב. אולי נשארתי יותר מדי. מאידך, מה יש לי כאן? כלום.
וכן היא כל החברה הישראלית. כאמור – בפייסבוק שממה. החילוניים קיבלנו על עצמם את הדין הדתי, אז אל תתפלאו שהוא יגיע אליכם במלוא עוצמתו. למה לא להעלות דברי תרבות בחג? למה? – כי אין כאן תרבות. השניים היחידים שמעלים דברים הם אני ורחל אליאור. זהו. שממה תרבותית מוחלטת, אבל כמובן עם מעטה אשלייתית של כל מיני דיבורים ותרמיות.
חוזר עם נהג מונית ערבי, אומר לי ששכונות שלמות בעיר סגורות בגלל החג. מידל איסט פינת הטליבן.
תקוללו הדתיים על קנאותכם ותקוללו החילוניים על רפיסותכם.
ואני? אני המקולל הראשי, ולא אכביר מילים.
*
אנה הרמן כתבה בשירה –
זירת הפשע היא תמיד הבית
ועוגיה היא לפעמים אקדח.
ולי יצא לומר –
זה שהפסקת להילחם לא אומר שהפסיקו להילחם איתך.
*
ועדיין, כמה מחשבות שעוד אהגה בהן.
עד הנאציזם הגענו, אלוהים ישמור.
*
לפני צאתי כתבתי –
בתוך השממה המוחלטת אני ממשיך לכתוב את יומני המרהיבים, שאין איש קורא.
(אמרה אנה פרנק?).
(אין הנחתום?…).
*
הכול הפוך.
*
ביי.
מחשבות לעצמי 