יומן לילה, 14.10.22
אני רואה שאני צריך את היומנים האלה כדי לשרוד, אבל אקצר.
שיעור בשפינוזה בזום היום, תוכן הספר פחות מעניין, אבל שני נושאים עלו.
הראשון הוא האצלה – בדיוק מה שמדבר עליו השיר שלי מהבוקר, בעצם. וכאן שתי דעות – א. המאציל לא חסר, כמו הדלקת אש מנר לנר. וכך גם משה אמר 'מי יתן וכל עם ה' נביאים'. וב. דווקא כן חסר, כמו שאמר ביאליק – ואני בחלבי ובדמי את הבערה אשלם. מה הנכון? לא יודע.
ועוד עלתה שם, על ידי ליאת, הדוגמה של ההורה הנותן ולא חסר. ואני אמרתי – דווקא כן חסר, זה הרי מעייף מאוד, ואף שנעשה בשמחה והאהבה.
ועוד בסוף עלה, שוב על ידי ליאת, הנושא של חיים לאחר המוות. היא אמרה שכמו שחיינו לפני לידתנו כך נחייה אחרי. ואני אמרתי שמרקוס אורליוס, כמדומני, אומר ההפך – שכמו שאיננו זוכרים מה היה לפני לידתנו, כך לא נדע מה יהיה אחרינו. נו מילא.
ואת מרקוס אורליוס זה הזכרתי גם בפני אסף העברי, שדיבר סרה בישו, הוא אומר שזו המצאה של הרומאים, ושאומר להיכנע לשלטון. עניתי – נכון, כך הוא אומר, וכן שאול, וכן חז"ל, וכן ראוי, למעט מקרים בודדים.
וכל זה אינו שווה לי, כי לי יש בעיות אחרות, בעיות אישיות, כפי שמו של השיר של אבידן, ואינני יודע כיצד לפתור אותן. ואני מתבזה, כפי שאומר מאיר אריאל, בשיר עברנו את פרעה נעבור גם את זה, ששמעתי היום. ועוד הזכרתי – 'מנוחת עולמים, פרדס-חנה כרכור', ועוד הרבה.
הנה בכל זאת יומן.
ובבוקר כתבתי נגד מיכל בת שאול, הרעה והטיפשה, שבזה לדוד כשהוא ריקד עם ארון הקודש. אבל גאולה השתלחה בי, או בו, ואפשר להבין אותה שהיא שומרת על כבוד מיכל, אבל אפשר להבין גם אותי.
וחוץ מזה פרעות בירושלים. הרב חיים נבון אומר צריך לנהוג ב'יד קשה', אני אומר שזו מנטרה חוזרת וידה ידה ידה. מישהו שם מתווכח איתי, אבל לא ממש בדברים של טעם.
וחוץ מזה אני רעב, וצמא, ועוד.
העניין הוא שיש דרך לשפיות, אבל לא הולכים בה פה, וכך אנו נגררים למחוזות הטירוף וההפקרות, ואין מי שיעמוד בפרץ, גם לי כבר אין כוחות לכך.
וחוץ מזה שיעור בזום של הרב לאו על קהלת, הוא מדבר יפה מאוד, אבל הכול שאול, בעצם. והוא אומר 'על כן יהיו דבריך מעטים', למשל.
חוץ מזה –
יום חמישי בערב – תמיד יש אנרגיות שליליות, קשות.
זהו.
מחשבות לעצמי 