יומן בוקר, 9.11.22
אני הולך לישון די מוקדם ואז קם בחצות. כמו דוד. ואז יושב וקורא כמה דברים. אתמול הקריאה הייתה די אינטנסיבית. הנה כמה מהממצאים.
מאיר בוזגלו כתב כנגד אסא כשר שיש להתחשב בחרדים ולהבינם –
https://www.facebook.com/100002255383016/posts/pfbid02Be5j3yAtrqdAybWr5JYnp5bVKCbfNnLUE8s2C92VJf1khwRoHV8BqM4cgG4FPeytl/
עניתי –
דברים יפים, אבל להערכתי אינם משנים דבר. אין הקשבה בצד השני.. זמן הדיבורים עבר.
מנחם נאבת כתב על אברהם, ועל אמונה עם סבלנות –
https://www.facebook.com/100003516898677/posts/pfbid02T8Sk17cydKCiXbyxP7SfsivcRhhNo8DSpXutuev2i65GGpHh67Qi8StRyeUCY9wVl/
הרגשתי שהדבר מדבר אליי אישית ועניתי –
איפה עובר הקו בין אמונה ובין עיקשות? יש לי פסוק שמתאים לכאן, אבל איני יכול להביאו כאן. אם תרצה – בפרטי.
מה היו 'מסקנותיי'?
אתמול כתבתי –
והנה התשובה לחידת הצהריים –
"אֵין רַחֲמִים בַּדִּין לְמִי שֶׁלֹּא נָהַג בְּרַחֲמִים; הָרַחֲמִים מִתְנַשְּׂאִים עַל הַדִּין." (אגרת יעקב ב 13)
וזו, אגב, מעין 'פסקת ההתגברות'. הווה אומר – לא נאמר שהדין לא חשוב, אלא שהחסד גובר עליו.
ואגב, נהג המונית שנסעתי איתו סיפר לי על נוקשות המשטרה בארה"ב. זה נכון. מדינה נוצרית, אבל שמירת החוק שם קפדנית מאוד. וכך בכל הארצות הנוצריות.
דוגמה קיצונית לכך היא האזרח השחור שנחנק למוות והביא למהומות במדינה, אבל כאן יש גם את יסוד הגזענות.
ואותו הדבר אולי, להערכתי, תקף גם לגבי דילמת האמונה והמעשים, ששאול ויעקב אומרים עליה דברים שונים, כידוע. שאול אומר שהישועה באמונה, ויעקב – ש'אמונה בלי מעשים מתה היא'. אז גם כאן השאלה מה גובר, והאמונה גוברת, אבל לה צריכים להצטרף גם מעשים.
והפסוק שהם מביאים הוא מאברהם – 'ויאמין בה' ויחשבה לו לצדקה'. אבל יעקב מזכיר גם את העקדה – מעשה. ונשאיר בצד את שאלת פרשנות הפסוק, כי ניתן לפרשו שאברהם חשב זאת לאלוהים לצדקה. זה, כמדומני, הפשט. אבל הפרשנים היהודים מפרשים בשני האופנים.
וזה הפסוק שהזכיר מנחם.
ומה הפסוק שרציתי לשלוח לו? –
"הַצַּדִּיק שֶׁלִּי בֶּאֱמוּנָה יִחְיֶה; וְאִם יִסּוֹג לֹא רָצְתָה נַפְשִׁי בּוֹ."" (אל העברים י 38)
זה בעצם מה שהוא אומר – להתמיד, לא לסגת. ואת הרישא הרי אנו מכירים.
ועוד נאמר באברהם – 'צא החוצא וספור הכוכבים' – מפרש רש"י לפי המדרש – 'צא לך מאצטגננות שלך'. המדרש הזה מאוד רלוונטי לגביי, כידוע. עוד בהמשך.
ואברהם גילה את 'בעל הבירה' לפי המדרש, וניפץ אלילי אביו לפי המדרש.
(שם שני שלי, אגב, שהתבטל בסוף, הוא אברהם).
ועוד באברהם – ה' ברכו בכל – לפי המדרש, שנולדה לו בת, כידוע, אבל יש לכך המשך – בהמשך.
אז בלילה צפיתי שוב בשני סרטונים משיחיים – על אהבה ועל אמונה ומעשים, כאמור. ותכננתי היום לעלות את נושא האהבה. תכננתי לשאול –
חידת היום – מהי אהבה?
אבל הבוקר כבר אין לי חשק לזה. מישהו כתב לי 'אתה זומם'. שניר התבדח על כיור 'סתום'. אז אסתום.
אבל כאן מותר לי לדבר.
אז מהי אהבה? תכף התשובה. אבל קודם מהי לא.
האסוציאציה הראשונה שלי הייתה כמובן שירו של ביאליק 'הכניסיני תחת כנפך', אחד השירים היפים בעברית, וגם אותו שר אריק איינשטיין (אהובי) באלבום 'חמוש במשקפיים'. למה שלא אביא אותו במלואו? –
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?
וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
מאוד מזדהה עם ביאליק. מהו 'תחת כנפך'? בדרך כלל הביטוי הוא 'תחת כנפי השכינה', כמו בתפילת האשכבה. וגם נפשי נשרפה בלהבה. וגם אותי הכוכבים רימו (כמו את אברהם. ולא רק הכוכבים). וגם לי עתה אין כלום בעולם, כפי שכתבתי אתמול ביומן הגנוז. אבל אחרי כל זה שואל ביאליק 'מה זאת אהבה'? סימן שלא זו האהבה.
ומה אומרים המשיחיים בתחילת סרטונם? יש להבחין בין התאהבות ואהבה. כן, כמובן. אנחנו יודעים את זה.
ובכן, מהי אהבה? הנה –
אהבה
א אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי ¹אַהֲבָה, הֲרֵינִי כִּנְחֺשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים. ב אִם תִּהְיֶה לִי מַתְּנַת ¹הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִּׂיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל ²הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס. ג אִם ¹אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי ²לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה, לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר. ד הָאַהֲבָה ¹סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה ²לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵּׂא; ה הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, ¹לֹא תִּדְרֺשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֺׁב רָעָה. ו הָאַהֲבָה לֹא ¹תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי ²בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. ז הִיא ¹תְּכַסֶּה עַל הַכֺּל, תַּאֲמִין בַּכֺּל, תְּקַוֶּה לַכֺּל ²וְתִסְבֺּל אֶת הַכֺּל. ח הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; ט כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֺרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, י אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. יא בֶּהֱיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. יב עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ ¹בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז – ²פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז ³אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. יג אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת ¹שָׁלֹשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן – אַהֲבָה.
קורינתים א, יג.
אגב, בעקבות פסוק יא, 'בהיותי ילד', חזרתי לקטע מהסרט 'מלאכים בשמי ברלין' של וים ונדרס. יש לי רומן ארוך עם הסרט הזה, ולמשל צפיתי בו פעם במפגש כיתתי לילי באחד הבתים שהתארחנו בו. הסרט עשה עליי רושם גדול. הנה הקטע המדובר –
https://youtu.be/7BpY6I9ZR3A
עוד הוא אומר כאן – דעת תיבטל. כן, כך קורה אצלי. ו'רואים מטושטש' – כן, גם אצלי יש דבר זה (ולכן, 'חמוש במשקפיים'). 'אני מוכר' – כן.
ובכן – ואלה 'המסקנות' – זו האהבה. לא ההתאהבות, לא הרגש, לא המזל.
בתוכנית הבוקר של קלמן וליבסקינד דיברו עכשיו על אברהם ש'למד שיעור'. כן, גם אני.
ואיני חייב לשתף זאת בפייסבוק, אלה מסקנותיי לעצמי.
ומעניין שבאברהם נאמר שה' 'חשק' בו. זו סיבת בחירתו. חשק בדרך כלל הוא דבר מיני (וראו פרשנותי העתיקה ל'חשק שלמה'). ואילו אברהם נקרא 'אוהב ה".
אבל מה הן המסקנות האופרטיביות? כרגע, אין לי כאלה. אחכה להנחיית האל (או לגירושי).
לבסוף, על מדרש 'צא לך מאצטגננות שלך' כדאי לקרוא את ד"ר פנינה נויבירט –
https://mikve.net/content/881/
כך היא פותחת את מאמרה –
פרשת לך לך גדושה בחזיונות ומעמדות מרוממים ומרגשים שחווה אברהם אבינו בדרך אל הארץ המובטחת. רגע לפני מעמד ברית בין הבתרים בה מובטחת לאברהם אחיזת דורותיו העתידיים בארץ ישראל, מחזק הקב"ה את אברהם (אז – אברם), המודאג מכך שעדיין לא נפקד בבן ממשיך (ט"ו, א'-ד'): "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָ-י ה' … וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי … וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר … כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ". לשםפ המחשה, מוציא הקב"ה את אברהם (שם, ה'-ו'): "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם … כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". רש"י, בשם המדרש, מפרש מעמד זה באופן יוצא דופן (שם): "לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים, ולפי מדרשו אמר לו: צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן. אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן … אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל". פירוש זה שאוב, כאמור, מהמדרש (שבת קנ"ו.): "אמר רב מניין שאין מזל לישראל שנאמר "ויוצא אותו החוצה" אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע "בן ביתי יורש אותי" אמר לו לאו "כי אם אשר יצא ממעיך" אמר לפניו רבש"ע נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן אמר ליה צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל". עקרון זה חוזר ושונה במדרש אחר, הקשור בפסוק המובא בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, א'): "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". מה פשר הברכה בה מתברך אברהם לפי פסוק זה? מובא במדרש (בבא בתרא ט"ז:): "מאי "בכל"? … אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה ר"א המודעי אומר איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו".
*
ועל עישון ושיכרון – בפוסט הבא.
*
וזיכרון פייסבוק מחפיז –
מחשבות לעצמי 