יומן בוקר, 2.9.22
יום שישי.
על הפרשה.
פרשת שופטים.
לפני שבוע בערך הקשבתי לפרשה וסיכמתי בקיצור –
ראשון – עובד עבודה זרה ומי שלא נשמע לשופטים ולכוהנים – מומת.
שני – שום תשים עליך מלך.
שלישי – חוקי הכוהנים.
כאן נאמר שניתנים לכהנים 'הזרוע הלחיים והקיבה' ואילו בשאר התורה 'זרוע התרומה וחזה התנופה', שהם החלקים הטובים. זאת למדתי מאסף העברי, שטוען שספר דברים מזויף. והוא גם יוצא נגד ההלכה הקודמת – המלכת מלך, שמופיעה רק בספר דברים, שהרי כתוב 'לי בני ישראל עבדים', עבדים לה' הם ולא עבדי עבדים. ובאמת בספר שמואל בעת המלכת שאול יש כעס רב על העם על כך שביקש לו מלך, ונאמר – 'לא אותך מאסו, כי אם אותי'.
רביעי – תמים תהיה, לא לכישוף וכו'.
חמישי – נביא אקים לכם כמוני, ערי מקלט.
שישי – המתת עד שקר, הפטורים מהמלחמה.
שביעי – דיני כיבוש, וקראת אליה לשלום, לא תשחית עצה.
עגלה ערופה – כי ימצא חלל, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.
והפטרה יפה כתמיד, מישעיה.
*
רחל אליאור כתבה על הפרשה, ושם גם שני העניינים האלה –
א. עלילות הנוצרים, הפעם בציד המכשפות, וגם כאן בעדות שקר –
למרבה הצער הכנסייה שכחה חוק חשוב זה בשעה שניהלה אלפי משפטי מכשפות שבהם רוב המאשימים ורוב עדי השקר היו גברים שחמדו את רכושה של שכנה אלמנה שהואשמה שהיא מכשפה שכרתה ברית עם השטן או חשקו בפרתה המניבה של המיילדת החכמה או ברכושה של המרפאה העממית הבודדה שהייתה לה נחלה בירושה והפכו אותה בכוחה של עדות שקר למי שהזדווגה עם השטן ופעלה בשמו. אלפי נשים בודדות, רווקות או אלמנות או עריריות שלא היה להן בן זוג או אב, בן או אח שהיה יכול להגן עליהן מפני עלילת דיבה והאשמות שווא מופרכות, נאשמו על לא כל עוול בכפן בידי שכנים שחמדו את רכושן שהן בעלות בריתו של השטן. כתבתי על נושא זה בהרחבה על יסוד תיעוד היסטורי מקיף ומחקר מעודכן בנושא ציד המכשפות, בספרי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' ושם אזכורי ספרות רחבה העוסקת בעדות שקר מטעמי חמדנות וגזל שהרשיעה אלפי נשים על לא כל עוול בכפן בחטא שעונשו מוות -"מכשפה לא תחייה" – שהוסוותה בצדקנות דתית של בני האל הדבקים במלאכים הנאבקים בבנות השטן הדבקות בשדים.
ב. מנגד, קטע המסביר איך מצוות עגלה ערופה – 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' – השפיעה על קהילות ישראל לאורך הדורות –
רש"י ביאר: "ידינו לא שפכה. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה" והרמב"ם הוסיף: "וזקני העיר מעידים עליהם השם, שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך..ולא נהרג זה, מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו." בכל קהילות ישראל בגולה במשך אלפי שנים פרשת עגלה ערופה וביאורי חכמים עליה היו הבסיס להתקנת תקנות לטובת הציבור שהיו באחריות הגבאים והפרנסים והבסיס להקמת חברות גמילות חסדים שהציעו מזון ושתייה לרעבים 'חברת גמילות חסדים', מחסה לחולים ולנוודים 'חברת מרפא חולים', מלבוש (חברת 'מלביש ערומים') ומקום לימוד בחברותא לכל מי שחפץ בכך. פרופ' יעקב כ"ץ בספרו החשוב "מסורת ומשבר" ירושלים תשי"ח, הקדיש כמה פרקים מאלפים לתפקיד החברתי של האגודות הוולונטריות של האחריות הקהילתית, שבה השתתפו נשים וגברים כאחד. הנשים עסקו בעזרה ליתומות ולכלות, לעניות ולאלמנות, ובסעד ומרפא לחולים ולמחלימים משני המינים והגברים עסקו בעזרה לנזקקים המקבילים מהמין הגברי ובניהול גביית הכספים למטרות אלה.
*
ירין רבן כותב על הפרשה בהארץ, שדין עיר הנידחת מדבר במשפט שדה (קצת מזכיר את הדיון שניהלתי השבוע על דין רודף שהוצא לרבין) –
אבל לסיכום: אם מישהו בקרבתי עובד עבודה זרה, ספציפית לכוכבי השמים, עלי להוציא אותו או אותה אל מחוץ לעיר ולסקול אותם באבנים. זוהי לא חובת דיווח ולא דין רודף אלא הלשנה על מעשה חמור שאינו פוגע בי או במישהו אחר באופן אישי אלא באלוהים ובברית שכרת אתו העם. חשוב לשים לב לכך שהמעניש הוא לא אלוהים אלא האדם, רעו וקרובו של החוטא. העונש קשה ביותר, ללמדנו מה חושבים מחברי ספר דברים על עבודת כוכבים בתקופתם.
מערכת המשפט המתוארת בראשית הפרשה ("שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכל־שְׁעָרֶיךָ", דברים ט"ז י"ח) מוחלפת כאן במערכת צדק אישית ולא־ממוסדת שמענישה חוטאים על בסיס עדויות עממיות. מקפיד הכתוב ומבהיר: "עַל־פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, לֹא יוּמַת עַל־פִּי עֵד אֶחָד" (שם י"ז ו'), אבל עדיין אין פה מערכת משפטית מסודרת. לכן אולי כל־כך חשוב למספר שהעדויות תהיינה מהימנות, ומשפט הביניים החשוב כאן הוא הניסיון לוודא שאכן החוטא אשם.
*
הרב זקס על הפרשה.
עונה מבחינה מסוימת לרבה דליה שחם מהפוסט הקודם –
מחשבות לעצמי 