יומן בוצר, 8.11.22
באסה כללית שלא אפרט. לא משנה. מרגיש כישלון, ועלבון.
מתנגן לי בבוקר – 'היא יושבה לחלון', אריק איינשטיין שר ביאליק. אני מבין למה.
אריק –
כל כישלון יכול ללמד, ובתנאי שלא חוזרים על אותה טעות שוב ושוב.
כן, כבר איינשטיין אמר.
אריאלה על אנרגיה גברית ונשית. כן, זה חשוב.
יורם לס כותב שאלוהים זו המצאה.
עונה לו –
אדון לס, אתה אדם חכם ובדרך כלל אני מסכים איתך, אבל איני מסכים איתך בעניין אלוהים. רוב המדענים בהיסטוריה, אתה יודע, האמינו באלוהים. גם הפילוסופים.
למשל קאנט, שבוודאי היה אדם רציונליסט, סבר שיש אלוהים, וההוכחה שלו, כמדומני, הייתה ההוכחה מן המוסר (לא נכנס לזה כאן, כן?). בכל מקרה, גם אם לא מקבלים את ההוכחה הזו, או הוכחות אחרות, עדיין אין זה אומר שהאמונה באלוהים אינה רציונלית.
הוא –
אדם באמונתו יחיה. זה בסדר גמור אבל אלוהים יצא מכלל שליטה והוא עוסק בפוליטיקה. לעתים מלוכלכלת
אני –
טוב, עם זה ודאי אני מסכים, שיחיה כל איש באמונתו או בחוסר אמונתו.
אבל כל הלייקים הולכים אליו. אתמול למדתי שזה נקרא ראטיו. דור מטומטם.
אני בפייס –
רעיון – אם כל המערכות היום פועלות דרך טכנולוגיה, רצוי שהטכנולוגיה תעבוד כמו שצריך.
(נ.ב. זה לא קורה).
אלי עונה לי לרעיון אתמול על רציחות פוליטיות –
אני מסכים לחלוטין לניתוח שלך. אני חושב שיש בו הרבה ממש. לדעתי ישראל עדיין צעירה, וקשה לקבוע בלי פרספקטיבה היסטורית רחבה יותר האם רצח רבין -ובוודאי המגמות המפלגות הנוכחיות- הן אנומליה או חלק מהאופי הלאומי של ישראל. במילים אחרות, לדעתי לישראל יש משהו שאומות ותיקות יותר חסרות – תקווה. נקווה שהיא תגדל להיות יפה למרות גיל התבגרות קשה.
משיב לו –
תודה אלי. כן, ישראל קצת שונה בהקשר הזה. גם אני לא יודע אם זה נכון לארה"ב אחרי רצח קנדי. טוב, אלה בכל זאת לא מלכים.
(בעבר האמינו שהמלכים נבחרו על-ידי אלוהים. ואולי נכון הדבר…).
ומזיכרונות פייסבוק –
זהו.
מחשבות לעצמי 