יומן אחר-צהריים, 9.12.22
יום שישי.
מהפייס –
אחת הפראזות החשובות ביותר.
חנוכה וכאלה
כתבתי לרחל אליאור, שכתבה על הפרשה –
סיפור אונס דינה מזעזע מאוד, וגם נקמת האחים שמעון ולוי מזעזעת, אבל אני תוהה האם אין זו התגובה ההולמת על הסיפור המזעזע הראשון, כי בעצם מה שעשו עשו מתוך אכפתיות לגורל אחותם, ואחרת באמת הייתה מופקרת לגורלה. על כך אולי יש להעריך אותם.
היא עשתה לייק, אבל לא הגיבה.
ומה דעתכם?
ועתה ענתה –
זו שאלה גדולה, קנאות דתית היא רעה חולה אבל קיצונות של מסירות נפש לשליחות היא הדבר המטביע את חותמו. לוי היה מוכן להרוג ולהיהרג על מה שהוא מאמין בו ללא סייגים, כך בחטא העגל כך בשכם וכך בפרשת זמרי ופנחס.
ועוד –
כן, מבחינת יגאל אמיר הוא היה קנא ונוקם. מה שאפשר להכיל בסיפור רחוק הופך לסיוט כשהוא נוגע בחיינו. את המרחק בין ספרות לפוליטיקה הקנאים הסהרוריים בני ימינו אינם מבינים כלל.
יכול לחשוב על דברים עלובים יותר
מחכים ברמזור
שלכם, המוכחש.
שבת שלום
*נא להימנע מכתיבה בפייסבוק משעה זו.
הוועד.
לייק וחצי. למה להתאמץ?
מחשבות לעצמי 