יומן אחר-צהריים, 16.12.22
כל פעם בערב יש לי צניחת אנרגיה, אין לי כוח לכלום, למה זה?
-החיסון.
ז'אן דילמן נבחר לסרט הכי טוב, יה רייט藍藍藍藍
סרט של שנטל אקרמן, חריג ביותר בקולנוע, רוב הצופים ירדמו או יצאו באמצע, או בהתחלה. אבל כן, קולנוע מקורי ומעניין. אבל 'הכי טוב'? תעשו לי טובה.
שני דברים חכמים שמעתי היום –
א. בהפגנה הקטנה נגד החיסונים, שנכחתי בה כ-15 דקות, מפגין אחד דיבר עם אדם אחד מהרחוב שהתנגד לו, אבל אז פתאום הוא אמר מה שנראה לו שיהיה –
אתה יודע מה לדעתי יהיה? יהיה כאן מעמד של אדונים שיקבעו הכול ומעמד של עבדים שיצייתו להם, והעבדים יצטרכו לעשות כל מה שהאדונים יגידו להם.
וואו, לגמרי. אבל יותר מזה – 'זה קורה כבר עכשיו', אמרתי לו.
ב. בזום של הרב בני לאו על פרשת השבוע, הוא כאמור דיבר יפה מאוד, וגם יצא נגד הרב טאו ואמר שיש להאמין למתלוננות ולא להשתיק קולות, אבל הכי יפה דיברה איזו רבנית אחת שהוא הראה קטע מדבריה. היא אמרה –
הדרך להתגבר על השעבוד היא בדיבור, ביצירת קשר, בסולידריות. זה הכול.
כתבתי שם – 'צודקת מאוד'. ובאמת, קודם לכן קראתי כל מיני אנשים כותבים דברים הפוכים – להסתפק בעצמי ובעולמי וכיוב'. אז לא! – דיבור, קשר, סולידריות – זה הפתרון היחיד!
אז הנה לכם בפוסט אחד – א. הבעיה. ב. הפתרון.
אופס
בהחלט
(עירית לינור)
פריבילגים = מעמד בעלי הרכבים.
אני יוסף鸞
עוד בעניין יוסף, שני פסוקים –
כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ (מְרַדֵּף אֲמָרִים לא [לוֹ] הֵמָּה).
משלי יט, ז.
(מה שבסוגריים לדעתי הוא פסוק נפרד בפני עצמו).
גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים.
משלי יד, כ.
*
לפרשת וישב – אביא שתי פסקאות ממאמרה של רחל אליאור לפרשה, שבהן היא מזכירה את טולסטוי –
פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב היא פרשת השבוע התשיעית בספר בראשית.
הפרשה מתחילה בפרק ל"ז, פסוק א' ומסתיימת בפרק מ', פסוק כ"ג.
הפרשה קשה מאוד ואפשר לסכם אותה במשפט הבלתי נשכח של טולסטוי בפתיחת "אנה קרנינה":
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה."
*
יוסף הופשט מבגד האהבה שאביו הכין לו, שהפך לבגד הקנאה השנאה והבגידה של אחיו באחווה המשפחתית – לא לחינם בעברית בגד יכול להיות בגד בוגדים ובגידה ומעיל קשור למעילה – והושלך עירום מבוהל מפוחד והמום ממעשיהם הנוראים של אחיו, אל הבור הריק, שלדברי הפרשנים מים לא היו בו אבל עקרבים ונחשים היו גם היו. את מחשבותיו של האח שהופשט ערום ונזרק לבור, אין בידי לתאר, אבל רק אומר שהמשפט הבא של טולסטוי עולה בדעתי "זמן רב לא יכול היה להרדם. רעיונות שונים היו בלבבו, אבל סוף כל הרהוריו היה אחד, הוא – המוות. המוות, שהוא הקץ כל מעללי איש, עמד לנגדו בפעם הראשונה בכל כוחו הגדול… גם בו בעצמו נמצא המוות, והוא הרגיש זאת. אם לא היום – למחר, אם לא למחר – לאחר שלושים שנה, הלא אחד הוא! ומה הוא המוות הזה, אשר אין מנוס ממנו, לא רק לא ידע, לא רק לא שם לבו מימיו להגות בזה, כי אם גם לא יכול ולא נועז להגות בזה.”…
מחשבות לעצמי 