יומן צרב, 16.10.22
הרהורים ראשוניים על כשרות
או –
מוסיקה וזיכרונות.
כן, כן, החזרתי את המנורה הקודמת, בואו נעבור נושא.
בבוקר כתבתי על השיר 'אני וסימון ומואיז הקטן' של יוסי בנאי. אמרתי – משפחה מופלאה. הם גם גרו כאן באזור, ומדריך הטיולים שנאם כאן הזכיר אותם. אצלנו אוהבים אותם. שמעתי משינה בנעוריי, אוהב את אהוד בנאי, אלי אוהב את אביתר בנאי, ועוד. אה כן, גם אורנה בנאי – מצחיקה.
טוב, לא משנה זה, אז כשהאזנתי לשיר חשבתי שאצלי זה יהיה – 'אני והיידו וסיקרון הקטן', כי בזמן הנעורים היינו רביעיה – שלושת אלה וגם חנן. רבעיית היוצאים בשאלה (אחר-כך הצטרפו אחרים). אבל לא כתבתי את זה גם כי חנן חסר שם, וגם כי זה קצת מעליב כלפי מאיר, כלומר סיקרון, לקרוא לו 'קטן'. הוא באמת נמוך-קומה, ובאמת קצת ירדנו לחייו בזמנו. סליחה, מאיר. אחר-כך, לפני כמה שנים, חידשנו קשר, והיינו בקשר די חזק, אבל לפני שנתיים בערך הוא שוב התנתק, לא יודע למה. עם חנן אני עדיין בקשר, אם כי מועט.
ומאיר זה הוא ס"ט, כלומר – ספרדי טהור, כלומר – דור תשיעי או עשירי בארץ הזאת. הוא תמיד התגאה בכך, ואכן יש במה להתגאות. גם הבנאים לדעתי הם כאלה.
בכל מקרה, הזמן עובר, אני כותב את יומן הצהריים על שמירת הלשון, ומאזין לקול המוסיקה. והנה – יצירה של אנדריי היידו, אבא של חבר הנעורים שלי, דוד, שאיתו בכלל ניתק הקשר (אביו מת לפני כמה שנים, דוד ישב שבעה, אבל לא ביקרתי אותו כי לא הרגשתי טוב. חנן ומאיר דווקא כן נפגשו איתו אז).
שם היצירה –
תרועת מלך
רפסודיה לקלרנית ולתזמורת כלי קשת
סגנון חסידי, בעיבוד תזמורתי.
כתבתי על כך בווצאפ המשפחתי, אבל זה לא מעניין אף אחד.
הנה, סגירת מעגל קטן.
ובינתיים שואלים אותי אצל אסף העברי – בסדר, צריך לשמור על הלשון, אבל מה עם המאכלים הטמאים? שאלה טובה, אבל אנא עארף? עניתי רק שישוע אכל כשר, ורק פאולוס התיר לאכול הכול. כך הוא באמת. ומה צריך לעשות היום? לא יודע. אני אוכל כשר, פחות או יותר, אבל אכלתי גם דברים לא כשרים בעבר. אולי אחכה לאיזו הכוונה אלוהית בנושא הזה.
טוב, אבל בינתיים נזכרתי בכשר אחר – אסא כשר. לפני כמה ימים הוא כתב פוסט שהרגיז אותי, שבו הוא אומר שהבאת ההסכם עם לבנון להחלטת הציבור הוא רק 'במדינה מתוקנת', ואנחנו לא כזאת. כלומר, שהימין לא לגיטימי –
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=pfbid02e44vYhmEzv6iwfxwkAMZDsDi1ZNBktj3Jrf4iTVkG7hxmtqy7kTYeQRay2QZ7Am7l&id=1490082649
זה הרגיז אותי, כאמור, אבל לא הגבתי. נמאס להתווכח.
והנה, היום הוא מעלה פוסט נוסף על התקפות שהוא ספג. קראתי, אבל לא ממש התעמקתי בזה, אולי בהמשך –
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=pfbid0mDHZSUAY6SM4wNSeYmgWXL8pf1Y2xaMeFvUk4aR4KkwRq5Vvxpv9aMXWa36TzT7rl&id=1490082649
מה שכן, הוא כותב שקראו לו 'אסא טמא', יש כאן עניין השם (ואגב, גם אסא הוא שם מיוחד, שם מלך יהודה בזמן ישעיה, אולי שווה לבדוק גם שם את הסיפור. אבל הזמן מוגבל).
וכללית על האיש – הוא כתב את הקוד הצה"לי – ולא הערכתי אותו על כך, כי איני מעריך את מוסרו של צה"ל (אבל טוב שיש קוד!). והוא גם כתב קוד אתי לאקדמיה, שלא התקבל בסוף – ועל כך עוד פחות הערכתי אותו. יש לשמור על חופש אקדמי! וכלומר – מדובר על מחוקק מקומי, בעצם. אבל כן מאוד הערכתי אותו על התנהלותו בתקופת הקורונה, שהצטרף לשורת מח"צ והמתנגדים, וגם כתב כמה מאמרים חשובים בנושא.
טוב, נראה לאן כל זה יוביל.
אולי קצת לא נעים לומר, אבל אני מרגיש שיש רוח הקודש בחדר הזה…
בחדשות אומרים שיש איזו יחידת טרור שנקראת 'גוב האריות' או משהו כזה. בשישי, כשהגעתי לבית הוריי, אמרתי שהגעתי ל'גוב האריות'. אניח לזה בינתיים.
שירי ארץ ישראל מאוד יפים עכשיו בקול המוסיקה, חורשת האקליפטוס וכאלה.
פוש עכשיו –
הנשיא שי כבר רואה את עצמו כקיסר סין…
נו, די עם זה.
איך אמרה אחיינתי החמודה? 'הפנקס פתוח והיד רושמת'. זה מה שאני עושה. זה גם מה שעושה החרדי ההוא בסרט שלי.
מקשר חוטים, סבתא סורגת. (אה כן, בעבר גם סרגתי, כיפות לעצמי, כי הבחורות בסניף בני עקיבא לא סרגו לי… כל מיני כיפות, עם כל מיני דוגמאות. עדיין יש לי אותן).
כמו כן, גלית העלתה פוסט על הספר 'נפש כנועה' ועל סופרים רוסיים, הגבתי (מת עליהם, פילוסופים), ענתה, אבל אחר-כך מחקה. למה גלית? למה למחוק?
דורי מנור מעלה שיר של דן פגיס – מותר לך לכתוב הכול, רק תבדוק שהקול קולך. כן, עניין ידוע.
*
רחל אליאור כותבת על מנהג לימוד הילדים, וטקס החניכה –
…
ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה "אֲדֹנָי יְהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים". ה' פתח לי אזן 'ואנכי לא מריתי ואחור לא נסוגותי', וקורא הרב כל תיבה של אלו הפסוקים והנער אחריו. ואחר כך מביאין ביצה מבושלת, וקלופה הקליפה ממנה, וכתוב עליה "ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק" – וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב. ואל ישנה אדם מן המנהג".
…
כאן –
https://www.facebook.com/1421059579/posts/pfbid034EmDHmaYyfh2785aDM9Fo2GSEEukPrZH8JajCW7oAv6eye4FLa7wYMAq3RcjMX1wl/
וזה מתוך ספרה (שקראתי) – 'סבתא לא ידעה לקרוא ולכתוב'.
הסבתא הזאת יודעת. וגם סבתה של גיסתי, שתחיה, יודעת, וקוראת 5-6 ספרים בשבוע, בצרפתית. אישה אינטיליגנטית ומרשימה מאוד.
וכן, את המנהג המתואר כאן גם אצלנו עשו, גם אם לא בדיוק כך.
ועוד משתפת רחל אליאור את שירה של שימבורסקה, שמחת הכתיבה, שמסתיים כך –
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
יְכֹלֶת ההַנְצָחָה
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה.
משוררת נפלאה.
כאן –
https://www.facebook.com/1421059579/posts/pfbid0wMAV5RuMWPoaPbq3VQVqUouBxBDdDMx1JsfyqaZqbyepMSXyghX1F8FAWQ6E42y6l/
*
בקול המוסיקה – קוצ'רטו לצ'לו של דבוז'ק, פרק שני. זה פס הקול של הסרט שלי. ובקטע זה רואים את החרדי כותב בפנקס.
אמרתי שאבוא לאחי אבל בסוף לא בא. בעיות תחבורה, ובריאות. דיינו.
נראה שיהיה פוסט נוסף בהמשך.
מחשבות לעצמי 