שני שירים של דוד אבידן שנתקלתי בהם לאחרונה, והם מהראשונים שקראתי – היכנסו נא לפה.
*
עוד שיר חשוב וטוב של אבידן, שקראתי אותו ועליו אי-אז בספרו של חיים אהל 'שער לשירה הצעירה' (לא נראה לי שמישהו מכיר אותו היום. זה לא איזה ספר חשוב, פשוט הספר שקראתי באותו זמן והשפיע עליי).
כותבת רחל אליאור –
שיר נודע של ברתולד ברכט, אותו תרגם מרדכי אבי-שאול
*
כתובת בלתי מנוצחת/ ברכט
*
בְּעֵת מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם בְּתָא אֶחָד שֶׁבְּבֵּית־הַסּוֹהַר הָאִיטַלְקִי סַן קַרְלוֹ
שֶׁהָיָה מָלֵא חַיָלִים שׁכּוֹרִים וְגַנָּבִים
שָׂרַט חַיָּל סוֹצְיָאלִיסְט בְּעִפָּרוֹן עַל הַקִּיר:
יְחִי לֶנִין!
לְמַעְלָה לְמַעְלָה הָיַה הַכְּתָב
בִּלְתִּי נִרְאֶה כִּמְעַט
בַּתָּא הָאָפֶל־לְמֶחֱצָה
אֲבָל
הָאוֹתִיּוֹת – עֲנָקִיּוֹת.
מִשׁרָאוּ זאת הַסּוֹהֲרִים
שׁלְחוּ צַבָּע עִם דְּלִי
מָלֵא סִיד!
וּבְמַצְבּוֹעַ אָרוֹךְ הוּא כִּסָּה אֶת הַכְּתוֹבֶת
הָאֲיֻמָּה
אוּלָם
מֵאַחַר שׁמָּשַׁח אֶת הַסִּיד רַק בְּעִקְבוֹת הַכְּתָב
כָּתוּב הָיָה עַתָּה לְמַעְלָה עַל קִיר הַתָּא
בְּאוֹתִיּוֹת־סִיד:
יְחִי לֶנִין
בָּא צַבָּע אַחֵר
צָבַע אֵת הַכּל בְּמַצְבּוֹע רָחָב
וְכָךְ נֶעֶלְמָה הַכְּתוֹבֶת לְכַמָּה שׁעוֹת
אֲבָל לִפְנוֹת בּוֹקֶר
מִשֶׁיָּבֵשׁ הַסִּיד
חָזְרָה וּבָלְטָה הַכְּתוֹבֶת:
יְחִי לֶנִין
אָז שָׁלְחוּ הַסּוֹהֲרִים בַּנַאי שֶׁיַּתְקִיף אֶת הַכְּתוֹבֶת
בְּסכִּין
וְהוּא גָרַד אוֹת אַחַר אוֹת
עָבַד שָׁעָה שְׁלֵמָה
וּכְשֶׁגָּמַר
הָיְתָה כְתוּבָה לְמַעְלָה
בְּלא צֶבַע
אֲבָל חֲקוּקָה עָמוֹק בַּחוֹמָה
הַכְּתוֹבֶת בּלְתּי מְנֻצַּחַת:
יְחִי לֶנִין
עַכְשָׁיו
הָסִירוּ אֶת הַחוֹמָה
אָמַר הַחַיָּל
*
*
*
אתם באמת חושבים שכתמי הכיבוש המשחית וההתנחלות הבלתי חוקית והאפרטהייד המתחייב ממנה במשטר צבאי השולל את כל זכויות האדם וזכויות האזרח מהנכבשים לטובת המתנחלים, כתמים המאפילים מכל בחינה אפשרית, על כל ממד בחיי מדינת ישראל, בכל ימי ממשלות עוון ופשע, זדון ורשע, המתחזקות את הכיבוש והאפרטהייד והמשטר הצבאי עבור ההתנחלויות הבלתי חוקיות, ימחקו אי פעם?
|*
*
הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר / דוד אבידן
*
מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי).
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי.
וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי.
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.
רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.
וּבְכָל זֹאת.
וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.
אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,
שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר.
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּך לוֹ.
וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי).
וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רָב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגָּב.
יוֹרִים.
וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי.
וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
*
ברזים ערופי שפתיים (1954-1952)
בתוך משהו בשביל מישהו, ספרית פועלים, 1987.
*
והראשון היה זה –
אחד השירים הראשונים של אבידן, שהתעמקתי בו אי-אז עם ספרו של חיים אהל 'שער לשירה הצעירה' –
בעיות אישיות/ דוד אבידן
כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך
לא יכולתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך
מרוב שאהבתי אותך
עד שבאו ימים אחרים ויכולתי לומר לך
יכולתי לומר לך משום שאהבתי אותך
משום שאהבתי אותך
העצים לבלבו בירוק
והשמש הלכה והשחירה
וככל שאהבתי אותך היא השחירה יותר
רחוקה נכונה לזינוק
כמו זן מסוים של פנתר (באמת רק פנתר היא הזכירה)
ואז באנו העירה חבצלת אותי הכירה ובבוקר אותי העירה
ובכל זאת אהבתי אותך
בא האור הסופי וסלק כל ספק
והותיר רק את בית הקולנוע לבן ולוהט בשמש
ומי שיש לו עדיין מה להסתיר בל יראה בשמש
ומי שאוהב בל יעלה אל העיר.
מחשבות לעצמי 