סיכום קצר על סרטי 'המציאות, כפי שאני רואה אותה', חלק ה'
חלק חמישי ואחרון. שיא האמירה הפוליטית.
סצנה באנדרטה לזכר רבין ליד כיכר רבין, מי שניסה לפתור פה את הבעיה האזורית – ונרצח. יהי זכרו ברוך. אבל מה קרה עם מורשתו? דעתי על כך – בתמונה הבאה בסרט, וכן כאן.הסצנה הקודמת נחתכת לאדם הזה שמשתין בפומבי בתחנה המרכזית בתל-אביב, ולשם הגיע חזונו של רבין, לדעתי. כלומר, מבחינת המציאות בשטח. זוהמה תת אנושית. ובאופן דומה – מירי אלוני, ששרה את שיר השלום לצדו עברה להיות נגנת רחוב בכניסה למדרחוב נחלת בנימין כמה שנים. זה שבר חלום השלום.אדם מחטט באף. סתם עוד דברים מגעילים במרחב הציבורי.צלב קרס עם כיתוב 'נאצים' בחניון אחד בירושלים. אני רק צילמתי מה שנמצא במרחב הציבורי.ומה העניין עם גזימת העץ הזה, אתם שואלים? כי גוזמים, גוזזים, בוזזים, עושקים. זה מה שעושים פה. ותמונה הבאה בסרט – העצים גזומים ומסודרים בצד הבניין.התמונה האחרונה בסרט, לפני קטע הסיום עם החלון בליפתא (שהוא אגב כפר ערבי כבוש) – כהנא צדק. אני לא חושב שתכננתי זאת ממש, אבל יצא ממש נבואי, עם התעצמותו עכשיו של בן גביר וחבר מרעיו.
זהו, זה סיכום קצר של הסרט שלי, שלא זכה לשום יחס, למרות שהצגתי אותו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, לשם חזרתי לעשות גם תואר שני, וגם שלחתי אותו לפסטיבל ירושלים לקולנוע, בחלק של יצירה עצמאית מקורית – אבל דחו אותו.
אין זה סרט עתיר-תקציבים, רק אדם ומצלמה. וכן הצילומים לא מהוקצעים כלל, וזה חלק מהקו האסתטי של הסרט דל התקציב, או יותר נעדר-התקציב. ועדיין, כמדומני, יש בו אמירה.
מחשבות לעצמי 
תגובה אחת