סיכום קצר על סרטי 'המציאות כפי שאני רואה אותה', חלק א

סיכום קצר על סרטי 'המציאות, כפי שאני רואה אותה', עם תמונות.
את הסרט צילמתי ב-2007, בעודי חסר בית, במשך חודש אחד, והוא כולל בעיקר תמונות רחוב, המרחב הציבורי.
את המצלמה קניתי יד שנייה, כמדומני ב-350 ש"ח, או משהו כזה. וזהו, אני והמצלמה יצאנו לרחוב, וצילמתי את מה שראיתי.
הכותרת – 'המציאות, כפי שאני רואה אותה' – כי אין בכוונתי לומר שזו כל המציאות, אלא זווית אחת שלי. יש כאן גם אמירה פילוסופית כמובן על מהי המציאות, והדברים ארוכים.
הדבר המרכזי בסרט הוא ההתרכזות בדרי הרחוב, וכן הסרט מכיל הרבה תמונות של אנשים שרועים ברחובות. ובצד זה, עוד נושא גדול – הפגנת הסטודנטים שהתרחשה באותו הזמן בדרישה להוריד את שכר הלימוד.
ולעיתים שני הנושאים מופיעים באותה תמונה, שבה רואים גם את הסטודנטים המוחים וגם אדם השרוע ברחוב. יש כאן אמירה, ואני חושב שהיא זו – אתם מוחים על זכויותיכם אך אינכם רואים את האדם האומלל מכם ששוכב מתחת לעיניכם? אז למה שיראו אתכם? אבל כמובן אין לי טענות נגד הפגנת הסטודנטים, זו פשוט קומה עליונה יותר במגדל הקיפוח.
ועוד מוטיב שחוזר בסרט – המשטרה והצבא, שנמצאים בכל מקום. ארץ ממוגנת ונשלטת לחלוטין. ובתוך השליטה ההרמטית הזאת כל זה קורה. אני איני אוהב את כוחות השיטור האלה, אף כי אני מבין את הנימוק של היותנו ארץ מאוימת במגוון איומים. בסדר, אבל אם הכול כל-כך מפוקח – תפקחו כמו שצריך, אל תפקירו!
ולסרט כמה חלקים, המופרדים גם באמצעות המוסיקה – הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'ק בנגינתה של ז'קלין דה פרה, יצירה מופלאה בעיניי. וכך, החלק הראשון הוא ראשוני ואישי, אפשר לומר. החלק המרכזי בו הוא התרכזות בחסר בית אחד מחטט בזבל. כמעט שלוש דקות אני מקדיש לכך. יהיו שיגידו שזה מוגזם, או מייגע, את ההתעכבות הזאת היא מכוונת. האם אי פעם עצרתם והקדשתם זמן לאנשים האלה? גם אם נותנים צדקה – זורקים כמה שקלים לכוס וממשיכים מהר. אז אני להפך – מתעכב. ויש כאן גם שאלה אתית האם בכלל 'מותר' להראות תמונות כאלה. על כך כתבתי בעבודתי 'צל וצלם בצלמנע' בספרי 'יסודות הבניין', אבל עדיין אני לא בטוח מהי התשובה הנכונה. בכל אופן כל הסרט מלא בצילומים 'קשים'.
החלק השני ממשיך את הראשון, אבל בו התמונה מורחבת יותר, לרמה המוניציפלית, אפשר לומר. וכך, חלק מרכזי בו הוא התרכזות – שוב התרכזות ארוכה, של כשתי דקות, מאותן סיבות שהזכרתי קודם – בסיפור דו"ח החנייה שקיבלה נכה אחת. ההסבר פשוט – אמנם יש לה תו נכה, כפי שאני מראה בסרט, אבל החנייה היא ממוספרת, לנכים מסויימים, ולכן היא קיבלה דו"ח. זה לפחות נראה לי שההסבר. בכל אופן היא מתווכת, תחילה עם פקחת החנייה, אחר-כך עם עוד אדם, בכיר יותר כנראה, ולבסוף – מוצג לכמה שניות בלבד – עם אדם שלישי (!), איזה שוטר, שאולי הוא אף בכיר יותר. וכל זה בגלל תקנת עירייה שרירותית ומטופשת, והתעקשות להיטפל לנכה מסכנה. חוקי סדום.
והחלק השלישי הוא פוליטי. הוא פותח בתמונות מיום ירושלים והשמחה בעיר. התמונה הפותחת – מיץ תפוזים המחולק חינם לתושבים. והרי ישראל ידועה בתפוזיה. וכן – נערות רוקדות בבמות, תהלוכה עם מיצבים נעים עוברת, דגלי ישראל מונפים. יפה.
אבל, מצד שני – מה באמת המצב הפוליטי של ישראל? מדינה בסכסוך שאינו נגמר. וכך אני מצלם דוכן אחד שמנסה לקדם 'שמאל יהודי' – יוזמה שעד היום אינה קיימת, ואם הייתה הייתי שמח להצטרף אליה, ודוכן אחר ששואל – מה אתה מוכן לעשות לסיום הסכסוך? – שני אלה – בתל אביב. ושוב, גם שם הזוהמה ברחובות.
ואז מגיע לאנדרטה לזכר רבין, מי שניסה להגיע לשלום – ונרצח. תמונות אלה מצולמות בכרומו שחור-לבן. ובאנדרטה – קבוצות באות, מדברות. יפה. אבל האם זו המציאות? לא בעיניי. וכך, הסצנה מקבר רבין נחתכת לאיש משתין בפומבי בתחנה המרכזית בתל-אביב. זו, זו המציאות בעיניי – 'המציאות, כפי שאני רואה אותה' אמרנו, כן? ומהי? 'זוהמה תת אנושית', כפי שכתוב על ספסל אחד בכיכר דיזינגוף. אכן, תמונות קשות.
וכמובן, אני יודע שלא הכול שחור ומכוער. וכך אני גם מראה תמונות יפות מחוף הים. אלה בצד אלה שוכנים. אלא מה? זה רק מחריף את העוולה!
וכך בהמשך עוד תמונות זוהמה – אדם מחטט באף (זה אנושי ומותר כמובן), גרפיטי של נאצים בחניון אחד, והתמונה האחרונה בסרט – לפני הסיום בחלון בליפתא – הגרפיטי 'כהנא צדק'.
כן, זה החזון הפוליטי ששרטטתי, במודע או שלא במודע. זה על כל פנים מה שראיתי וצילמתי בחודש ההוא ב-2007. והיום – הנה אולי מתגשם החזון הזה, עם הקצנה גוברת והולכת לימין בציבור הישראלי, ועם כניסתו המוגברת של איתמר בן גביר וסיעתו למפה הפוליטית.

*

להלן אביא מבחר עשיר של תמונות מהסרט. אבל לדעתי אי אפשר להעלות תמונות רבות בפוסט בוורדפרס, אז אחלק את התמונות לכמה פוסטים.
קישור לסרט –
https://youtu.be/SXPGA1NrNzo

*

תמונות מהסרט א.

המשך בפוסט הבא.