שתי הערות על ספרי 'שירים בימי קורונה'

שתי הערות על ספרי 'שירים בימי קורונה' –

ראשית, לשירי הספר יש כמה השפעות, ואמנה אותן –
שירי מילון – על רשימת המילים הנרדפות עליי להודות למילון ספיר, אני רק סידרתי וחרזתי.
אל ישמרני – קדמני בכתיבת שיר בעקבות החלטות האקדמיה בדבר כינויי המושא – ידידי רועי לידסקי, שהוא גם עורך הלשון של הספר.
האמונה – המשפט האחרון בשיר – 'האמונה חזקה מהעובדות' מתייחס למה שנכתב בפוסט של תומר פרסיקו.
הפוסט-מודרנה – את ההשראה לשיר קיבלתי משירו של מאיר ויזלטיר 'העבר', בכרך יג של כתב העת 'דחק'.
מה שחשבתי ולא אמרתי – הרעיון של עולם חשיבה, דיבור ומעשה הוא רעיון חסידי ותיק, מבית חב"ד.
מאחורי הפרגוד – אספר כי אין הכוונה כאן לחוויה מיסטית שחוויתי, אלא למעשה השיר נכתב לאחר בליעת כדור פסיכיאטרי כלשהו, ויפאקס כמדומני, שהשפיע עליי בצורה מחרידה, והפסקתי את נטילתו מיד.
תלמיד חוקר – כאן עליי להודות למוריי הרבים.
יהודה איש קריות – כאן עליי להודות לידיד עבר שלי – ריק סאקס, שלימד אותי הכול על יהודה זה, ואף ניסה לקדם את קבלתו. בזמנו עשינו סרט עליו עם נועם כוזר, אך הוא לא הושלם, והסלילים עדיין מצויים אצל נועם.
אל תהיה פראייר – רעיון ותיק ובסיסי, ובכל אופן בשעת כתיבתו הוא התחבר לדברים שכתב אסף שגיב.
חלום הילדות – נכתב בבית אחי אסף וגיסתי רעות, העובדת כפסיכולוגית, וכנראה בהשפעתם.
נמר של נייר – על הספר המופלא 'מנדל של הספרים' עליי להודות להוצאה המיוחדת 'תשע נשמות', למו"ל אוריאל קון, ולמתרגם הראל קין.
אני, בן ירושלים של מטה – את המושג 'ישראל השנייה' לקחתי כמובן מדבריו של אבישי בן חיים.
כוס תה – נכתב בעקבות הערה בפייסבוק של ידידי החכם והצנוע נחום שטיינברג.
לעת מצוא, בנטל פיד – את החרוז לפיד-פיד שמעתי לראשונה בשיר של בן סגרסקי, בערב הקראת שירי פואטרי-סלאם בפאב ירושלמי אחד.
הו, שפינוזה – מתכונת השיר מתכתבת עם שירה של ידידתי המשוררת גאולה הודס פלחן 'הו, היפטיה', שהוא משיריה האהובים עליי ביותר.
מה קרה להר ניטשה? – למדתי ניטשה במקומות רבים, אך בכל אופן עליי לתת תודה מיוחדת להרצאותיו המרתקות של ידידי עופר מרגלית, בחנות הספרים הולצר.

שנית, עליי לציין מוטיב חוזר בספר, והוא התמקדות ב'אחרים'. כך גם ספרי הראשון נקרא 'שירים אחרים'.
האחרים הכלולים כאן הם –
יהודה איש קריות, אלישע בן אבויה ושפינוזה. ובחינת הישראלים גם ישוע והסינים אינם מוכרים.
מאז ומעולם הזדהיתי עם האחרים, ואף אני עצמי אחר.
והרעיון הוא פשוט – הכתוב אומר 'לבלתי ידח ממנו נידח', כלומר – אף את הרחוקים ביותר יש לקרב. כי אין זו שלמות כאשר מישהו נשאר בחוץ. כך לתפיסתי.