שיעור שישי ב'אורות התשובה' לרב קוק, פרק רביעי.
פותח בפסוק – 'לתאווה יבקש נפרד'. נו, צריך קצת לקנתר את השומע, שהוא אני. זרוק מרה בתלמידים, או נזוף בהם. אך האם בצדק?
ועוד פסוק – 'יש תקווה לאחריתך', כלומר, עם התשובה.
ועוד פסוק – 'אז נדברו יראי ה", שכן בשיעור רק אני ואודי והרב אבן שיש, אבל זה די.
ומהמחזור – 'וידע כל פעול אשר נשמה באפו וכו', עם הדגשה של ה'כל'. אולי זה עונה על שאלתי מקודם היום לאודי על אחר, שעליו נאמר – 'שובו בנים שובבים, חוץ מאחר'. וכל הוא גם סוד קבלי, כבפירוש הרמב"ן לבכל בת אברהם, באופן שיתקשר להמשך הדברים.
ומדברי הרמב"ם – חייב אדם לראות עצמו חצי זכאי וחצי חייב.
ומגיע לרעיון של יחיד המזקק את גאון האומה בטהרתה.
יפה. ועתה לחלק השני וכאן שאלותיי.
ביום כיפור אומרים 'אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים'. אבל המשפט הזה תמיד הפריע לי. וכי בכל יום אחר אסור להתפלל עם העבריינים? גם כחילוני מזמינים אותי להצטרף עשירי למניין. וגם הפעם לא ממש קיבלתי תשובה.
ועוד אומר – ונסלח… כי לכל העם בשגגה. אך האמנם לכל העם בשגגה? לי נראה שיש גם זדון.
וכאן שאלתי השנייה – דבריו של הרב קוק מרוממים, אך הרי יותר מחצי העם חילוניים, כך ש'נשמת האומה' כוללת גם אותם. כמובן, הרב קוק הרבה להתייחס לחילוניים, אבל עדיין נראה שיש כאן חוסר בהירות מסוים. שהרי במקום אחר ראיתי שהוא מתייחס לחילוניים כרשעים וכיוב'. הדבר נראה רלוונטי מאוד ממש היום, כשזרם מתוך חסידי הרב קוק יוצרים קרע גדול עם אחיהם החילוניים, לדעתי.
ובסיום שני משפטים. האחד – 'ובני פריצים מנשאים להעמיד חזון ונכשלים'. זה לפי דניאל. ואודי מפרש זאת על שיטות הציונות של ברדיצ'בסקי ורעיו, כלומר הציונות החילונית. ואצל הרמב"ם מובא פסוק זה ביחס לנוצרים. והשני, קטע מפיוט – 'גדור פרצי בבן פרצי ומחדק לקוט שושן'. לא יודע של מי הפיוט אבל ההסבר – המשיח נקרא בן פרץ כי הוא גודר פרץ, ומחדק, שהוא קוץ, הוצא שושן, כלומר פרח. כלומר, הפוך מר למתוק וכיוב'.
מחשבות לעצמי 