סיכום קצר של פרקי הנבואה לרמב"ם

בימים האחרונים סיימתי קריאה חוזרת בפרקי הנבואה של הרמב"ם, במורה הנבוכים, חלק שני, פרקים לב-מח, ואף העלתי את סיכומם הקצר לבלוג.
כאן אערוך סיכום קצר של הסיכומים, ללא הטקסט של הרמב"ם, מלבד מספר מובאות מתוכו.
הטקסט הוא בתרגום אבן תיבון, מתוך ויקיטקסט. אמנם יש תרגומים חדשים יותר, אבל אני מוצא שגם תרגום עתיק זה הוא מובן מאוד. ובכלל, כל דבריו של הרמב"ם כאן הם מובנים מאוד.
מדי פעם הוספתי הערות קצרות שלי על הכתוב.
כל שורה כאן, בערך, היא פסקה שלמה אצל הרמב"ם, וניתן לצפות בה בשלמות בקישור המלא –
https://thoughtsformyself.art.blog/2022/09/01/%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%a7%d7%99-%d7%94%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%9d/

*

פרק לב.
יש שלוש דעות לגבי הנבואה, כדעות שלגבי קדמות העולם –
הדעה הראשונה – אלוהים מנבא אדם באופן שרירותי, שבו רק מידות טובות.
הדעה השנייה – דעת הפילוסופים – שהנבואה מצריכה לימוד וחוכמה ואז תבוא בהכרח –
"אבל הענין כן והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדיותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה הוא יתנבא בהכרח".
הדעה השלישית – 'דעת תורתנו' לפי הרמב"ם – כדעה הפילוסופית, רק שאפשר שאדם המכין עצמו בכל זאת לא יתנבא, אם ה' עוצרו מכך –
"וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה – ברצון אלוקי".
בכל אופן היסוד הוא הלימוד וההכנה.
דוגמאות למי שהנבואה נשללה מהם – ברוך בן נריה וגולי בבל.
אבל הנבואה באה לחכם השלם ולא לטיפש ולפתי.
ועוד – התייחסות לפסוקים שנראים כאומרים אחרת, וביאור המילה נער לא כצעיר דווקא.
התייחסות לפסוק נוסף כזה, וביאור המילה נביא, הכוללת גם את הנביא החולם, המשער.
ובמעמד הר סיני כל אחד התנבא לפי מדרגתו והכנתו, ובכך ידובר בפרק הבא.

פרק לג.
ביאור הרמב"ם למעמד הר סיני.

במעמד הר סיני משה שמע את הקול ואמר לעם.
ואולם כמאמר חז"ל, את שני הדיברות הראשונים שמעו העם מאלוהים, והרמב"ם מפרש כי אלה שני עיקרי האמונה המושגים בשכל – מציאות האל ואחדותו –
"והוא אמרם "'אנכי' ו'לא יהיה לך' – מפי הגבורה שמעום" – רוצים בזה שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבינו ולא היה משה רבינו מגיעם אליהם. וזה ששני אלו השרשים – רצוני לומר מציאות האלוה והיותו אחד – אמנם יושגו בעיון האנושי".
ושאר הדיברות אינם ניתנים להשגה בעיון שכלי בלבד, אין הם אמיתות מוחלטות, אלא כללי מוסר.
ומפרט כיצד דבר זה עולה גם מהכתובים –
"ותאמרו הן הראנו יי וגו' ועתה למה נמות וגו'? קרב אתה ושמע וגו'".
ומבדיל בין קול השופר, אותו שמעו העם, ובין קול ה', שבו כאמור שמעו רק את שני הדיברות הראשונים.
ועדיין יש הבדל בין שמיעת העם לשמיעת משה, אותו מראה הרמב"ם דרך תרגום אונקלוס, שמקובל עליו מאוד. ואונקלוס תרגם כאן שהקול יצא 'מלפני ה" (קדם יי), ולא כרגיל 'מה".
ומסכם ואומר שאי אפשר להיכנס יותר מזה למעמד הזה, שנעלם ממנו, וכמוהו לא היה ולא יהיה.

פרק לד.
ובו יבאר שכל נביא מלבד משה מקבל נבואתו מידי מלאך (והוא אחד השכלים).

המלאך ששולח ה' – הוא הנביא, או שבשנית יאמר שהנביא יביא דברי המלאך אליו.
מעמד הר סיני הוא חד פעמי, אבל נביא יישלח בהמשך, ויאמר דברו באמצעות מלאך.

פרק לה.
נבואת משה נבדלת מנבואות שאר הנביאים, הן באופי הנבואה, הן באותות והמופתים שעשה.

ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים פורטה בפירוש המשנה ובמשנה תורה.
כאן לא ידבר מנבואת משה, שנקרא נביא רק בסיפוק, כלומר שהוא מובחן ומובדל משאר הנביאים.
הפסוקים המורים על נבדלות נבואת משה –
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי פנים אל פנים".
גם האותות והמופתים שעשה משה נבדלים משאר מופתי הנביאים, שהם נעשו בפרהסיה, לפני מצרים ולפני בני ישראל (וכלומר, כנראה – יציאת מצרים ומעמד הר סיני. ובזה טענתו קרובה לטענת ריה"ל – אומר אני) –
"ולא קם נביא עוד וגו' לכל האותות והמופתים וגו' לעיני כל ישראל".
ואילו ניסי יהושע ואליהו אמנם היו ברב עם, אבל לא לעיני כל העם.
ולאחר מדרגת משה, מכאן יתאר את מדרגות שאר הנביאים.

פרק לו.
מהי נבואה?

נבואה היא שפע המגיע לכוח השכלי ומשם מגיע לכוח המדמה –
"דע – כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מאת האלוה ית' וית' באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי תחלה ואחר כן ישפע על הכח המדמה".
והיא לא מגיעה רק מהחוכמות העיוניות והטבת המידות, אלא צריך שלמות כוח מדמה גם כן –
"והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה וזה – ענין אי אפשר בכל איש בשום פנים ואינו ענין יגיע אליו בשלמות בחכמות העיוניות והטבת המדות – ואפילו יהיו כולם בתכלית מה שיוכלו להיות מן הטוב והנאה שבהם – עד שיחובר אל זה שלמות הכח המדמה בעיקר היצירה בתכלית מה שאפשר".
ואין להגיע לכך בהנהגת המידות, כי הוא דבר שמטבע היצירה (אם הבינותי נכון) –
"וזה – ענין אי אפשר שיתמלא חסרונו בהנהגה בשום פנים".
והכוח המדמה פעיל ביותר במנוחה, ולכן – בחלום.
וכך עולה גם מפסוקי התורה –
"אם יהיה נביאכם יי – במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו".
ואדם חולם על מה שהוא חושב ביום (תובנה פסיכולוגית חשובה).
ועתה יפרט המעלות הנדרשות לנביא –
א. שלם במוחו ובמזגו.
ב. ולומד את סודות המציאות וידיעת האל.
ג. ומתרחק מהעניינים הבהמיים, הנאות הגוף.
וכאן באה הערה על המשפט האחרון, מדוע חוש המישוש חרפה הוא לנו, כדעת אריסטו שמביא הרמב"ם.
ד. וגם צריך שלא ירדוף שררה.
ה. יראה אנשים כפי שהם, והם – כחיה מזיקה!
(כאן דעה מתבדלת ואליטיסטית של הרמב"ם, שניתן לבקרה).
ואיש כזה הוא זה שיתנבא.
וזו מעלת השלמים, שהרמב"ם מחלקה לשלושה חלקים – א. שלמות השכל. ב. שלמות הדמיון. ג. שלמות המידות. –
"וידוע שאלו השלושה ענינים אשר כללנום – והם שלמות הכח הדברי בלימוד ושלמות הכח המדמה ביצירה ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות".
וכוח מדמה זה יכול להיחלש, ככל כוח בגוף, ואז הנבואה פוסקת. ולכן אין מתנבאים מתוך צער וכיוב'.
(ואולם ירמיהו למשל התנבא מתוך צער רב).
וכן לפעמים הנבואה פוסקת בזמן אחר. ובגלות היא פסקה מעוצם הצרות, ותחזור בימות המשיח.

פרק לז.
שלוש כתות – חכמים, נביאים ומדינאים.
בשתי הראשונות יש מי שמקבל השפע לעצמו, ויש מי ששואף להעבירו לאחרים.
ואצל הנביאים דחף זה גדול, עד שלעיתים יסכנו את עצמם בגינו.

לעיתים השפע משלים את האדם שאליו הוא מגיע וזהו, ולעיתים הוא גורם לו להשפיע אותו גם לאחרים.
שלוש כתות –
א. החכמים – רק שכל, בלי כוח מדמה.
ב. הנביאים – כוח שכלי עם כוח מדמה.
ג. מדינאים – רק כוח מדמה, וכן גם הקוסמים.
ובכת השלישית גם נביאי השקר.
ויש חלוקה פנימית בתוך שתי הכתות הראשונות, כפי שיבאר –
בחכמים יש מי שאין בידו ללמד, ולעיתים מחבר ומלמד,
וכן גם בנבואה דרגות, יש מי שמושפע בעצמו, ויש שמעביר הדברים הלאה.
(אך האמנם יש נביא שלא השפיע נבואתו הלאה? אני לא מכיר. אולי אפשר להביא כדוגמה את יונה, אך גם הוא הרי הוכרח לבסוף להעביר את הדברים הלאה).
ומטבע החכם והנביא להעביר דבריהם לאחרים.
וכה חזק דחף זה להשפיע, עד שלעיתים הם מסכנים את עצמם לשם כך.
וכך פעל ירמיה –
ואמר "כי היה דבר יי לי לחרפה ולקלס כל היום; ואמרתי לא אזכרה ולא אדבר עוד בשמו – והיה בלבי כאש בוערת עצר בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל".

פרק לח.
יש באדם גבורה או פחדנות, וזה ניכר מילדות.
וכן יש בו כוח משער, או לפי תרגום אחר אינטואיציה, וממנו יכול אדם להגיד עתידות.
ולנביאים יש את שני הכוחות האלה בעוצמה.
"כמו שאמר לירמיה: "אל תירא מפניהם וגו' הנה נתתיך היום לעיר מבצר וגו'" (ירמיה, א). וליחזקאל נאמר: "אל תירא מהם ומדבריהם" (יחזקאל ב, ו)".
(כאן אעיר כי גבורה ודאי מצאנו בנביאים, וזה מופיע במקומות רבים, אך ניתן להסתפק בפסוקים שמביא הרמב"ם. אבל ייחוס לנביאים כוח משער – זו אמירה רדיקלית! שהרי נהוג לומר שנבואות הנביאים הם דבר ה' והן מדויקות, ולא רק 'השערה'. אך עדיין ניתן לומר שכאן הכוח המשער הוא רק כלי להוצאה לפעול. ובכל אופן בפסקה הבאה יאמר שהכוח המשער אינו מספיק.
כמו כן, הדברים הבאים כאן אולי לא יהיו ברורים די הצורך).
לנביאים מגיעות השגות עיוניות מעבר למה שנותן העיון, באמצעות שפיעת השכל הפועל על הכוח המדמה והשלמת הכוח השכלי.
ויוצא לפועל בכוח השכלי (אם הבנתי נכון).
ונבואת השקר – דמיונות ללא חוכמה.
ז. ואלה 'חולמי החלומות', בעוד הנביא האמיתי ניחן בחוכמה –
"כבר בא הבאור בזה: "ונביא לבב חכמה" (תהלים צ, יב) – יאמר, שהנביא באמת הוא לבב חכמה".
(ואולי אפשר לסכם פרק זה במאמר חז"ל –
"אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר" (שבת צב, א).
חכם – כולל גם את כוח המשער, גיבור – ודאי, ואילו עשיר – מעולם לא הבנתי מדוע ציינו זאת, ואני לא מסכים לכך, אלא אם כן יש כאן איזה דרש, כגון – 'עשיר בדעת').

פרק לט.
החיוב לקיים את התורה הוא לפי נבואת משה, לא הנביאים שלפניו ואחריו.
הנביאים הקודמים למשה לא נתנו תורה.
וגם אברהם אמנם לימד את האמת האלוהית, אבל לא ציווה בשם ה'.
וכן האחרים לא ציוו, אלא רק לימדו.
ואילו משה ציווה.
והנביאים שאחרי משה קראו לקיים את תורת משה.
ועתה עובר לחלק השני.
התורה היא דרך השלמים והיא הדרך המאוזנת (ולכן היא היחידה שנכונה, כי יש איזון אחד, בלי תוספת או חיסרון. ואדגיש משפט אחד) –
"ואמר "חוקים ומשפטים צדיקים" (וכבר ידעת שענין 'צדיקים' – שוים) וזה שהם עבודות אין טורח בהם".
ומוכיח מפסוקים שאינה קשה –
"ולזה אמר "מה יי אלקיך שואל מעמך וגו'"".
(ואולם, על הפסוק – 'מה ה' אלהיך שואל ממך… כי אם ליראה', דורשים חז"ל – 'וכי יראה מילתא זוטרא היא?', וכי היא עניין קטן? ועונים – למשה כן. ומכאן שלכל אדם לא כל-כך).
ולמי היא קשה? לאנשי תאוות.
(אך מי יוכל לומר שאינו בעל תאווה? 'מי יאמר זיכיתי, ניקיתי מחטאתי'?).
ושאר חוקות המדינות לא באו בנבואה, אלא הם הנהגה.
(ולי כאן קשה, מלבד מה שציינתי, דבר אחד – האומנם התורה קלה? לא כל-כך. והפסוקים שהרמב"ם מביא אולי נכונים לתורה של תקופת התנ"ך, אבל חז"ל הרי הוסיפו על התורה הלכות רבות וגדרים רבים.
יהא סימנך – 'לט' – זה מספר הפרק, וזה גם מספר המלאכות האסורות בשבת לפי חז"ל, למרות שבתורה כמעט לא מפורט לגביה דבר, אלא רק מצוות המנוחה מעבודה, ועוד ציווי נגד הדלקת אש בשבת (שאז היה מלאכה קשה), וקישוש עצים בשבת (שהיא ודאי מלאכה), ובנביאים עוד כמה שברי דברים.
ובכן, התורה המקורית – אולי באמת לא קשה, ואילו זו של חז"ל – קשה).

פרק מ.
האדם הוא יצור מדיני, כפי שאמר אריסטו.
ולאנשים דעות שונות ומידות שונות.
ולכן צריך מנהיג טוב וצודק.
וגם התורה מצווה על הנהגה, של נביא ושל מלך.
ויש אנשים המתפארים בהישגיהם של אחרים, ומהמין הזה הם נביאי השקר.
וכאן הדבר יבואר.
ויש הבדל בין מחוקק ונביא.
הדעה הנימוסית, של המחוקק, מטרתה רק תיקון החברה –
"כי כשתמצא תורה שכל כוונתה וכל כונת נותנה אשר שיער פעולותיה אמנם היא – סדר המדינה ועניניה ולהסיר העול והחמס ממנה… אבל הכונה כולה – סידור עניני בני אדם קצתם עם קצתם… – דע כי התורה ההיא – נימוסית".
ואילו התורה האלוהית מורה גם על הכרת אלוהים –
"וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעינים במה שקדם מתיקון הענינים הגופיים ובתיקון האמונה גם כן ותשים כוונתה – לתת דעות אמיתיות באלוה ית'… – תדע שזאת ההנהגה מאתו ית' ושהתורה ההיא אלוקית".
והנביא נבדל מהמחוקק בכך שהוא נקי במידותיו, ובכך הוא ניכר.
ואילו לנביאי השקר היו מידות רעות ותאוות.
(לסיכום נאמר כי לאורך המורה הרמב"ם מזכיר שתי מטרות של התורה – א. תיקון המדינה. ב. הכרת אלוהים. כאן הוא מזכיר את שתי המטרות, אך גם מעמידן בסדר הנכון – תיקון המדינה קיים אצל כל מחוקק, וזו קומת הבסיס, אבל הכרת אלוהים היא קומה עליונה יותר, והיא מעלתה הייחודית של תורת ישראל).

פרק מא.
(כאן התיאור יהיה קצת חסר, פרטים בקישור המלא).
תיאור הנבואה כדבר מחריד.
הנבואה – על ידי מלאך, ובחלום או במראה הנבואה.
ארבע צורות דיבור שנאמר בנביאים.
ודוגמאות מהכתובים.
וסתם התגלות בחלום אינה נבואה, ולכן לבן ואבימלך אינם נביאים.
ויש גם הבדל בלשון.
ומביא עוד לשונות של דיבור אלוהי שאינן נבואה.

פרק מב.
חזרה על הקודם – ראיית מלאך היא רק בחלום או במראה הנבואה. ואומר –
"ודע זה והבנהו מאד מאד!".
(לכך הערתי – ורק נשים לב למילים המודגשות – מה ההבנה הגדולה שנחוצה כאן? לדעתי – מה שמשתמע מהדברים – שאין מלאכים 'אמיתיים' כמו באמונה העממית, אלא שהכול לשון של קבלת מושכלות, כדרך פירוש הרמב"ם. אלא שיש לציין שהקורא בתנ"ך לתומו מקבל תמונה אחרת).
פירוש ביקור שלושת המלאכים אצל אברהם בדרך זו – 'במראה הנבואה' –
""ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" – שהוא גם כן סיפור מה שאמר ב'מראה הנבואה' לאחד מהם – ואמר "לגדול שבהם אמרו". והבן הענין הזה עוד כי הוא סוד מן הסודות".
(ושוב – מה הסוד כאן? – צריך ביאור).
וכן מאבק יעקב עם המלאך – 'במראה הנבואה' –
"וכן אומר עוד בענין יעקב באמרו "ויאבק איש עמו" – שהוא בצורת הנבואה".
(ועל כך התווכח הרמב"ן עם הרמב"ם, וכן אחרים).
וכן בבלעם וביהושע הוא 'מראה הנבואה'.
גם הנביא נקרא מלאך, ולסיכום כל ראיית מלאך היא 'במראה הנבואה'.
והגר ומנוח ואשתו אינם נביאים, אלא רק שמעו 'בת קול' –
"כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות 'בת קול'".
ולסיום – יוסף בדרכו פגש מלאך .
(וזה נראה לי דבר קשה, כי מכאן משתמע שהמלאך הוא דמות ממשית. ואולי הכוונה כאן מלאך-שליח. וצריך עוד ביאור).

פרק מג.
לפעמים הנביאים מדברים במשלים, והם 'במראה הנבואה'.
וכך אצל זכריה ודניאל.
וכן מבחינה לשונית, המילים חזה וראה.
ולפעמים הפירוש בא אחרי היקיצה.
ולעיתים הנביאים רואים דברים שרומזים לתוכן הנמסר, אם מבחינת הרצון שבהם [צריך ביאור], או מבחינה מילולית –
"כמאמר ירמיה 'מקל שקד' והיתה הכונה להורות משיתוף 'שקד' ואמר "כי שוקד אני וגו'"".
ולעיתים יש משחק מילים מורכב יותר, כמו חובלים-בחלה שבחזון זכריה –
"זאת המילה לפי הגיזרה – כי 'חובלים' מן 'מחבלים כרמים'; ואחר כן למד ממנו גם כן – רצוני לומר מקרוא שמו 'חובלים' – על מאסם בתורה ומאוס האלוה אותם – וזה הענין לא יגזר מ'חובלים' אלא בהחליף סדר החי"ת והבי"ת והלמ"ד – ואמר בענין המיאוס והגעילה מזה המשל "ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי"".
ובאופן זה באים סודות רבים.

פרק מד.
מפרט כמה צורות של דיבור אלוהי, שכולן 'במראה הנבואה'.
והנבואה יכולה לבוא בעוצמה, כמו בפסוקים שהביא.
או שהיא יכולה לבוא בשקט ובאופן יומיומי, כמו אצל שמואל.

פרק מה.
פירוט מדרגות הנבואה.
שתי הדרגות הראשונות הן רק הקדמה לנבואה.
ויש שנביא אחד מתנבא בדרגות נבואה שונות, בזמנים שונים.
(כלומר בסוף ימיו מתמעטת וכלה נבואת הנביא).
המדרגה הראשונה – עזר מה', רוח ה' –
"המדרגה הראשונה. תחילת מדרגות הנבואה – שילוה לאיש עזר אלוקים שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול… וזאת תקרא 'רוח יי'… וזאת היא מדרגת 'שופטי ישראל' כולם…  וזו היא גם כן מדרגת 'משיחי ישראל' [המלכים] החשובים כולם".
וכוח זה היה גם למשה.
וכן לדוד.
ומכוח זה בא מעשה, לא דיבור אלוהי.
אך לא כל מי שנלווה אליו עזר יאמר עליו שהוא פועל ברוח ה', אלא רק מי שעשה מעשה טוב גדול.
המדרגה השנייה – דברי חוכמה, ב'רוח הקודש' –
"המדרגה השניה היא – שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש וישימהו לדבר וידבר בחכמות או בתשבחות או בדברי הזהרה מועילים או בענינים הנהגיים או אלוקיים… – וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ב'רוח הקודש'".
ולכאן שייכים דוד ושלמה, דניאל ואיוב ועוד, חלק הכתובים.
ולכאן שייכים גם שבעים הזקנים, ועוד.
ודוד, שלמה ודניאל, אף שנאמרו בהם לשונות נבואה, אינם מן הנביאים, אלא הם במדרגה שנייה זו של טרום-נבואה.
ומכאן יפרט דרגות הנביאים –
המדרגה השלישית – משל בחלום.
המדרגה הרביעית – מקרה שמואל.
המדרגה החמישית – ידבר איתו איש בחלום.
המדרגה השישית – ידבר איתו מלאך בחלום.
המדרגה השביעית – ידבר איתו ה' בחלום.
המדרגה השמינית – משלים במראה הנבואה.
המדרגה התשיעית – ישמע דברים במראה.
המדרגה העשירית – ידבר עמו איש במראה הנבואה.
המדרגה האחת עשרה – ידבר עמו מלאך במראה. והיא המדרגה העליונה, מלבד נבואת משה. ואף שתיתכן אחת מעליה – שיראה איש את ה' מדבר איתו במראה – לא מצאנו כזו.
(כלומר, הדרגות הן בהתאם למי מתגלה – דיבור, מלאך, אל, ובסוג ההתגלות – חלום או מראה).
ועתה יבאר ההבדל בין חלום ומראה –
"ויהיה כל דיבור שישמע על אי זה צד שישמע – 'בחלום' כמו שבא הכתוב "בחלום אדבר בו". אבל 'במראה הנבואה' לא יושג בו אלא משלים או השגות שכליות יגיעו בעבורם אל עניני חכמות כמו שיגיעו מן העיון כמו שבארנו – והוא אמרו "במראה אליו אתודע"".
ומשה רבנו שונה מאלו, שלא השתמש בכוח המדמה כלל, וכאן מנגיד אותו לישעיה ולמיכיהו.

פרק מו.
כאן יטען כי כל מעשי הנביאים הם ב'מראה הנבואה', ואעיר כאן בקצרה.

דברי פתיחה – לומדים מהפרט אל הכלל.
מעשי הנביאים הם ב'מראה הנבואה'.
ומביא דוגמאות למעשי הנביאים שהם 'במראה הנבואה'.
(ואילו אני חושב שאלו מעשים שנעשו ממש, וכן דעת שפינוזה).
ומביא עוד ממעשי הנביאים שמפורשים כבמראה הנבואה.
(וגם כאן דעתי שאלו מעשים ממש. ובנוגע לנהר פרת אצל ירמיה שהוא מזכיר – הכוונה כנראה לנהר בשם זה המצוי בארץ).
וכן מעשה זכריה.
(ומקרה זה כנראה באמת אינו אלא משל).
ולסיכום – כל מעשי הנביאים המסופקים הם במראה הנבואה.
(ויש להעיר – רמב"ם מנסה להפוך את כל מעשי הנביאים לדברים שבתודעה ובשכל. אלא שלא כך הדברים מתוארים ולא כך היה. וכבר עמד על כך, כאמור, שפינוזה).

פרק מז.
יש בתנ"ך דרך גוזמה, ויש השאלות.

יש דברים בתנ"ך שבאים על דרך ההגזמה –
"וכבר בארו ואמרו "דברה תורה לשון הבאי" – רוצה לומר הגוזמה".
אך תיאור מיטת עוג אין בו הגזמה, שהמיטה תוארה במידת כל אדם, ולא במידת עוג (כפי שהיו מחז"ל שסברו) –
"ואמרו "באמת איש" – רוצה בו באמת האיש ממנו – רצוני לומר משאר האדם – לא שהיה זה באמת עוג".
וכן רק עוג היה במידות גדולות.
ויש דברים הנאמרים על צד ההשאלה.
ואם תבין זאת תדע שהנבואות אינם שקר ודבר ה' נכון ואמיתי.

פרק מח.
יש שליחים למקום, ונאמר בהם כאילו עושים דברו.

הנביאים לפעמים מקצרים ואומרים שה' עשה דבר, למרות שעשאו דרך גורם נוסף.
ויש הרבה שלוחים למקום, ומזכיר כמה לשונות שליחות –
"ובא באלו הדברים כולם לשון אמירה ולשון דבור ולשון ציווי ולשון קריאה ולשון שליחה".
דוגמאות מפסוקים –
"אמר: "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם" (תהלים קמז, יח); "וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו." (תהלים קז, כה); אמר בירידת המטר: "וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר"(ישעיה ה, ו)".
ועוד דוגמאות מבעלי חיים.
ודוגמאות ממקרי בני האדם.
ולסיום, חמש לשונות השליחות –
"והם: ציווי, אמירה, דיבור, שליחה, קריאה".