יומן צהריים, 26.8.22
כמה דעות מתוך הארץ דעות –
תומר פרסיקו –
שפטו בעצמכם. לפני שבע שנים, בראיון לחנוך דאום, אמר בן גביר, כי ההבדל בינו לכהנא "הוא לא בדעות, הוא לא במידות, השינוי הוא אולי בסגנון, הסגנון הוא קצת אחר". לפני חמש שנים, באזכרה לרב כהנא, נשא בן גביר דברים ואמר, כי "כל מילה ומילה" של כהנא "היא אקטואלית, היא מחודדת, היא מכוונת למציאות שיש היום". לפני שלוש שנים התראיין באולפן ynet וטען, ש"ההבדל הגדול" בינו לבין כהנא הוא "שלנו פותחים מיקרופון".
ואכן פותחים. תקשורת אחראית היתה לכל הפחות מעמתת את האיש עם הרעיונות שמניעים אותו. תחת זאת הציבור הישראלי לא יכול להתחמק מקלסתר פניו המחייך, כשעיתונאים מתחרים מי יכרכר בעונג רב יותר סביבו.
בתנאים כאלה, מדוע שהתמתנות תעלה על דעתו? דרכו צלחה. הוא בכנסת, ומעמדו זוכה לטיפוח יומיומי על ידי בנימין נתניהו והמיקרוקוסמוס הביביסטי. האיש מאיים לגרש ח"כים מהשמאל, מכנה כל ערבי שלא מוצא חן בעיניו "תומך טרור", קורא לנקמה, וכשהציונות הדתית — המפלגה והמגזר — מקבלים אותו בזרועות פתוחות, אין לו גם שום סיבה להשתנות.
גדעון לוי –
כן, לא נעים להשוות בין נתניהו ובן גביר המפחידים ובין לפיד וגנץ הנעימים והליברלים. אבל במבחן המעשה, דווקא האנשים הטובים ביותר עושים כאן את המעשים הרעים ביותר. מהם צריך לפחד ונגדם להיאבק.
יאיר אסולין –
ובאמת יש לשאול: מתי ארגוני המורים, והמורים עצמם, כקבוצה האמונה על החינוך שלנו, השמיעו קול בסוגיה ערכית כלשהי? מתי המורים עשו, ולו חצי יום שביתה, מתוך הזדהות עם איזה עוול או השמיעו תמיכה ביוזמה חברתית משמעותית? בכלל, מתי המורים יצאו להיאבק, למשל, על מעמד התרבות בישראל? או מתי הם מיוזמתם יצאו למחות על העדר האתוס והחזון האמיתי של המערכת שהם חלק ממנה?
בסוף, מעבר לכל משא ומתן, הפתרון למעמדם של אנשי החינוך טמון ביכולת שלהם לגבש בעצמם את האוטונומיה שלהם, להשמיע קול, לקחת חלק אקטיבי בעיצוב המציאות. בסוף, בעומק, שם גם יימצא הפתרון האמיתי לשכרם.
אביעד קליינברג –
התקומה לא שינתה מהותית את יחס הגויים לעם היהודי. כמו בעבר, ישנם כוחות המבקשים לכלותנו. במובן העמוק, אנחנו מצויים תמיד תחת איום קיומי, והמענה היחיד הוא הכוח (כך לפי ההיסטוריה בגרסת בית הספר). הרגע האיקוני הישראלי הוא אפוא מטס צה"ל מעל אושוויץ — גלות אובדנית אל מול ישראליות כוחנית מנצחת. קיומנו הוא התרסה בפני אומות העולם. הלאומיות היא התרופה למחלת הגלות, המובילה בהכרח לכיליון. הכוחות הלאומיים־לאומנים (הימין הדתי או המסורתי) הם אפוא הערובה היחידה להמשך הקיום היהודי. ההתבדלות והכוח חיוניים לקיום היהודי. המסקנות הללו לא תמיד נאמרות במפורש בכיתה (מכל מקום בחינוך הממלכתי; בזרמים האחרים הן נאמרות במפורש), אבל הן נובעות מן הנרטיב החינוכי.
הנרטיב הזה עונה לכאורה על הציפייה ממקצוע ההיסטוריה לספק לתלמידים "מק־פטריוטיות": פטריוטיות אחידה ארוזה באריזה קומפקטית וקלה לעיכול. כמו כל מזון מהיר, גם זה עתיר בקלוריות ריקות ובסופו של דבר מזיק יותר משהוא מועיל. עם הפטריוטיות־לכאורה הזאת באה ראיית עולם צרה ומסתגרת. אם יש משהו שהיסטוריה רצינית מלמדת, הרי זה שכדי לשגשג ולהצליח אין צורך בהסתגרות (לא פעם ההפך הוא הנכון), ובהתנהלות נכונה אויבים יכולים להיעשות בעלי ברית. היא מלמדת להבדיל בין זהירות מתבקשת לפרנויה. לימוד נכון של ההיסטוריה מעודד עשייה ואחריות במקום פרנויה ופסיביות. ההיסטוריה אינה סיפור מוסר, היא כלי אפקטיבי לניתוח המציאות ולקבלת החלטות מושכלת.
אי אפשר להפיק תועלת מהכלים שמציע מקצוע ההיסטוריה על ידי שינון של אירועים ותאריכים, או על ידי הולכת התלמידים ליעדים שנקבעו מראש אידיאולוגית. נדרש תהליך שבו התלמידים לומדים בהדרגה להבין מורכבות ולהתמודד אתה (בניגוד לדעה הרווחת, הכלי העיקרי שלו נזקק ההיסטוריון אינו זיכרון אלא היכולת לחשוב מחוץ לקופסה). התוכנית החדשה של משרד החינוך הולכת בכיוון הזה. היא מתחילה בהקניית יסודות. לפני שעוסקים בניתוח מוח, לומדים ביולוגיה ואנטומיה. ובהיסטוריה צריך ללמוד תחילה מהם התהליכים שהביאו אותנו עד הלום. כשלומדים אותם, בתחילה כסיפור, צריך לזכור שאנחנו, בכל פינה של העולם, מושפעים עמוקות מתהליכים גלובליים; חשוב להכיר אותם. בכל העולם בני אדם מושפעים מתהליכים כלכליים, תרבותיים וטכנולוגיים לא פחות מאשר ממלחמות והסכמים מדיניים.
*
אסף העברי כותב נגד 'הברית החדשה' של התורה שבעל פה –
https://www.facebook.com/100068092785486/posts/pfbid038GzMpVzHEyQtjgkKQpBerdPCXnQn2zbuTLE4KgXGt5dQC6Tww9YdDVy49cWZJVQcl/
צודק.
ודעת אמת כותב נגד השהיית ההודעה לציבור על הבעיה בסנפרוסט בגלל השבת –
https://fb.watch/f8d6Md-XJk/
גם הוא צודק.
מחשבות לעצמי 