על אמנים ופוליטיקאים.
אלון מזרחי כתב בטוויטר –
באופן אישי דעתי היא שחבל להשחית זמן ומאמץ על המבנה הפוליטי העקום והאבוד שהיא ישראל. זה לא בר תיקון, ויותר מזה – זה ממש ממש לא רוצה להיתקן. מחאה בישראל כן, עיסוק ממשי בנבכי המכונה המשוגעת – פלירטוט עם מלאך המוות. לא מומלץ למי שאינם פסיכוסחים קונפורמיסטים עד טיפת דמם האחרונה.
השבתי –
אלוהים ברא גם את הפסיכוסחים שיכנסו במקומנו לפוליטיקה…
עתה ברצוני להרחיב.
הביטוי הזה של אלון, 'פסיכוסחים קונפורמיסטים עד טיפת דמם האחרונה', הזכיר לי נשכחות – את תקופת שירותי הצבאי בגרעין נח"ל משימתי באופקים.
לא אספר את כל הסיפור, כי הוא ארוך, ולמרות שיש בו הרבה פרטים עסיסיים, אבל אציין דבר אחד –
הגרעין שלנו היה בעצם איחוד של שני גרעינים – גרעין אמנותי, שבו אני הייתי חבר – רעיון חדש שגיבשנו, ואף נפגשנו כמה פעמים בשבתות כדי לעצב אותו. וגרעין של נוער מרצ. למה איחדו אותנו? לא לגמרי ברור, אבל כנראה כל קבוצה כשלעצמה לא הייתה מספיק גדולה. וכנראה חשבו – רוב האמנים הם שמאלנים, אז זה בטח יהיה חיבור טוב.
ובכן, האם היה זה חיבור טוב? אני לא בטוח, אבל על עצמי אוכל לספר –
בגרעין האמנותי מצאתי שפה משותפת עם הרבה אנשים, אולי עם כולם. זה טבעי אצל אנשים עם עולם מושגים דומה. ואילו ברגעין השני, הפוליטי, לא מצאתי שפה משותפת כמעט עם אף אחד. לא הבנתי מה הם רוצים, מה צורת המחשבה שלהם, מה צורת ההתנהגות שלהם, לא הבנתי כלל (כיוצאת מן הכלל אחד אציין את תמר, בעלת האופי המעניין).
ובכלל, כל צורת ההתנהלות שלהם נראתה לי משונה – ישיבות צוות וכד', פוליטיקאים כאלה. אז לא, ממש לא התחברתי.
וזה קצת יכול להיראות משונה. כי באמת גם אני הצבעתי למרצ, ואני משער שכך גם רוב חברי קבוצתי, או קרוב לכך, אבל העמדה שממנה באנו, אנו והם, שונה בתכלית. כאן – האמנים, החופשיים, המחפשים, וכאן – הפוליטיקאים, המוכווני-מטרה, והמייבשים. או כפי שאלון כינה אותם יפה – 'פסיכוסחים קונפורמיסטים עד טיפת דמם האחרונה'.
אבל נכון, גם לאלה וגם לאלה יש מקום תחת השמש. אבל אנא – הבחינו!
ואגב, ההבחנה הזאת נשארה שרירה וקיימת עד היום.
מחשבות לעצמי 