דיאלוג על 'היציאה מן העיר'

על השיר היציאה מן העיר.
היום חל יום הולדתו ה-112 של נתן אלתרמן ורחל אליאור העלתה פוסט ארוך ומעניין עליו, שבסופו ציינה שיר אחד שלו. אלה דבריה –

"אחתום את דבריי הקצרים לזכרו בשיר סיום שלו

נתן אלתרמן
*
הַיְצִיאָה מִן הָעִיר
*
בַּעַל־בַּיִת אֶחַד בָּא חֲדָרָיו,
סָגַר הַדֶּלֶת אַחֲרָיו.
לְאוֹר הַמְּנוֹרָה מָנָה כַסְפּוֹ,
מַנַה שׂוֹנְאָיו. מֵעַל לוּחַ לִבּוֹ
אַחַר־כָּךְ מָחָה אֶת הַשֵּמוֹת כֻּלָּם,
הִשְׁאִיר שֵׁם אֶחָד לְשָׁמְרוֹ לְעוֹלָם.
*
אַחַר־כָּך עָמַד וְכִבָּה הָאוֹר,
צִמַח נוֹצָה, כְּנָפַיִם וּמַקוֹר,
עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן נִתֵּר עָלָה,
חָלַף עַל הָעִיר כְּצִפּוֹר גְּדוֹלָה.
*
*
*
'היציאה מן העיר' הוא השיר האחרון של 'דברים שבאמצע' (פרק כ"ד), מקובץ השירים 'חגיגת קיץ' (1965).

על משמעותו של שיר זה ועל כוונת מחברו, חלוקות הדעות. יש שרואים בו שיר של חשבון נפש שלפני התאבדות ויש קוראים, כמו ליאת קפלן, שהיא קוראת בקיאה במיוחד, כי היא עורכת שירה בכירה, הרואה בו שיר של שחרור.
צור ארליך, קורא מומחה באלתרמן, אומר שזה ׳אחד מהמעולים פחות׳ ואילו חיים באר, קורא רגיש של ספרות עברית וסופר נודע, אומר שזה אחד מהגדולים שבשירים שנכתבו כאן.
אני אינני מבקרת, אינני מומחית, אינני עורכת שירה, אינני מדרגת ואינני שופטת, השיר הקצר והמפחיד הזה, שתמציותו שקולה בעיניי לעומקו, מבטא מעבר מודע ממצב אחד למצב שני, משגרת חיים לעזיבה ופרידה מכל המוכר והידוע. בעיניי הוא שיר של חשבון נפש נוקב והרהורים על המצב האנושי הקשור במטמורפוזות, גלגולים ופרידות, שיר שנוגע ללבי וגורם לי סוג של התפעמות מחניקת נשימה, שהניעה אותי להעלות אותו כאן".

לכך הגבתי, אולי בפזיזות, כמסתבר –
"על השיר המובא בסוף כתב דוד אבידן (או אולי היה זה נתן זך? כבר איני זוכר בדיוק, זכרוני מתעתע בי), שזה השיר הכנה היחיד של נתן אלתרמן, שבו הסיר סוף-סוף את הלבוש המצועצע ואמר בישירות מה הוא מרגיש. ולכן, כמובן, זה שירו הטוב ביותר.
אני עצמי לא מסכים לאבחנה זו. שיר זה לא טוב במיוחד לדעתי, ובוודאי שאין להשוותו לשיריו הגדולים של אלתרמן – 'עוד חוזר הניגון', 'שמרי נפשך' ועוד הרבה".

מניין לי זאת? מעבודתי על אבידן. אלא שאני חשבתי שהדברים יהיו מועילים, והתברר שטעיתי. צר לי על כך, כמובן, במיוחד בגלל הערכתי למעורבים. הנה הדיאלוג שהתפתח –

רחל –
מדוד אבידן שהיה התגלמות הנרקיסיזם האנוכי המרוכז רק בו ובעצמו, למרות שהיה משורר מוכשר, אנחנו לא למדים שום דבר על אלתרמן שהיה התגלמות החכמה ורוחב האופקים והאנושיות החומלת והשירה הגאונית, למרות שכמו לכל בן אנוש היו לו גם טעויות.

אני –
נכון שדוד אבידן היה נרקיסיסט מגלומן, אבל גם משורר גאוני, וגם לו כמה שירים שהם נכסי צאן ברזל. אבל כן, כאן טעה.

והנה עתה בערב עונה עדי (מרקוזה הס, המתרגמת) –
זה שאדם הוא משורר גאוני, לא הופך אותו למבקר שירה גאוני, או אפילו טוב, ובעיקר, לא בהכרח אמין. אלה שני דברים שונים.

אני
אני חושב שאבידן הבין דבר או שניים בשירה. וגם לזך הייתה אותה ביקורת. זה מפנה של דור שלם, שידוע בתולדות ספרותנו.

עדי –
איפה ראית שכתבתי שהוא לא הבין? לבקר שירה זה משהו מורכב ושונה מאוד מכתיבת שירה. ולהבין שירה – אני לא בטוחה שאני יודעת למה הכוונה. וגם, כתיבת ביקורת מציבה בפני המבקר דרישות אחרות, ובין השאר, להשתחרר מיחס אישי למושא הביקורת. לא בטוח שכל משורר, גאוני ככל שיהיה מסוגל לכך.

אני –
בסדר, אין טעם להתווכח על כך, אולי את צודקת. פשוט ציינתי מאמר שלו שקראתי פעם לתועלת הדיון.

רחל לעדי –
אכן כך בדיוק
לזך היה ספר נהדר שקראו לו ׳קווי אוויר׳  וכשעסק בדברים שלא נגעו לו אישית ,ובמשוררים שלא נגעו לו אישית, היו לו דברים מרתקים לומר, אבל כשעסק באלתרמן, לטעמי, החמיץ לחלוטין מרוב קנאה את גדולתו, מבקר שירה נהדר היה שלמה גרודזנסקי ובימינו  כתיבתו של אריאל הירשפלד על שירה  היא מפעימה.

עדי לי –
בסדר גמור. ואתה צודק, אין טעם להתווכח.

ולרחל –
תודה שהזכרת את אריאל הירשפלד. כותב ביקורות גאוני באמת. גם על מוזיקה.

רחל –
אכן, כך ראוי לכתוב

אני –
אולי שווה לעשות מהפך חזרה מהמהפך שהיה אז…

*

עד כאן הדיאלוג, העגום מבחינתי, אבל אני משאיר את הבמה לשתי הדוברות המכובדות, ואולי יום הולדתו של אלתרמן אינו הזמן הטוב ביותר להעלות זאת, ואולי אין זמן טוב כלל. על כן אדום (כשמה של הדוברת השנייה).
אבל להבא, או מתישהו, שווה למצוא את המאמר הזה ולעיין בו.