יומן בוקר, 14.7.22
יומן מיוחד ועצוב.
אמרתי שאפסיק לכתוב יומן זה, אבל הנה בכל זאת. מצבי הורע מאוד בימים האחרונים, ומאתמול – עוד יותר. איני מוצא הסבר מניח את הדעת להרעה הזו במצבי מעת לעת, ואני חושב שעכשיו זו הפעם הראשונה שאני משתף זאת, אמנם לקהל מצומצם מאוד. חלק מזה זה השקר שעליו בנויה החברה הישראלית. מנסים להתעלם ממנו אבל אי אפשר. אני לא מתערב במה שנעשה במחשכים, אף כי אני יודע שנעשה הרבה, אלא תפקידי הוא להישאר בטוב. אלא שבסופו של דבר אני מוצא את עצמי ברע, רע מאוד.
אחתוך כאן, אף שיש הרבה מה להוסיף, ואעבור לשני הגורמים המשמעותיים שהשפיעו לי על יום האתמול.
האחד, הוא דיאלוג קצר עם הנוצרים. הם שלחו לי פסוק אחד, שהתאים בדיוק לדברים שאמרתי. כיצד הם ידעו? הודיתי להם שזו כנראה פעולתה של 'רוח הקודש' (יהיו שיגידו שזו יכולה גם להיות פעולתו של השב"כ, אבל אני פוסל אפשרות זו מכל וכל. אל תטרידו אותי בה). אבל, אמרתי, עדיין איני מקבל את אמונתכם. קודם צריך לענות על כל השאלות הקשות שהעליתי במחקר העמוק שעשיתי.
אני משער זה הכעיס/איכזב/ציער אותם מאוד, כי באמת עם הפסוק הזה, גם מבחינת גופנית-אנרגטית, הרגשתי הארה גדולה, מטח אור. אבל האור סינוור אותי ולא ידעתי מה לעשות איתו. אולי בלשון הקבלה ניתן לומר שזה היה אור ללא כלים מתאימים. ומלבד זאת, אמרתי, הכתובים מעידים נגדם, וגם אני עצמי איני מסוגל 'להודות' בזה.
אם כך, דחיתי את 'האור'. ואם כך, נשארתי בחושך. ומה רב החושך! אבל באמת, מה יכולתי לעשות אחרת?
עד כאן בעניין זה, שגם בו ניתן להאריך הרבה, אלא שבמילא בחברה הישראלית אף אחד לא מבין בזה דבר וחצי דבר, כך שאין לי עם מי לדבר על זה (הנוצרים אמנם מכירים זאת, אך רק מהצד השני, ולהערכתי אין שם דיאלוג אמיתי, שהרי הם 'משוכנעים' באמונתם).
ובכן, התוצאה היא – אינקוויזיציה, או שואה.
והחלק השני שהיה אתמול הוא ביקור ביידן. כאן שיתפתי כמה מכתמים בפייסבוק, ואצרף אותם כאן.
בתחילה –
נו, מתי כבר ביידן בא?
אחר-כך –
אחינו יוסף? הוא מתכוון לזרוק אותו לבור?
ולא הרבה אחר-כך –
יאללה, נמאס כבר מביידן.
ולבסוף, פוסט שמחקתי –
בלה בלה בלה
כמו כן, ביקור ביידן התחיל עם ביקור ביד ושם, ורבים מתרעמים על תמונה זו, בה המכובדים בלי מסכות והילדים עם, כמו שני מעמדות. כי כך אכן הוא.
*
(יש עוד כמה דברים, שברי דברים – תמיד יש כאלה, אך אתרכז בעיקר.
*
ועוד כמה דברים –
כתבתי (ואין עונה) –
אבישי בן חיים נגד 'הדיכוי המר' של 'ישראל השנייה'. על 'ישראל השלישית' אין לו מה לומר (ועל הפלסטינים – בכלל לא [או ליתר דיוק הוא אומר על כך כמה מילים לא ברורות בספרו])
זיכרון פייסבוק –
"לתקווה אופי פאראדוקסלי. אין היא ציפיה פאסיבית, אבל גם אין היא נסיון בלתי-מציאותי לבצע בכוח את הבלתי-ניתן. דומה היא לנמר רובץ, המזנק רק בהגיע הרגע לזינוק. רפורמיזם יגע והרפתקנות פסבדו-ראדיקלית אינם ביטוייה של תקווה. לקוות, פירושו להיות מוכן בכל רגע למה שטרם נולד, ולא להיוואש, אם הלידה המיוחלת אינה מתרחשת בחיינו. אין טעם לקוות למה שכבר קיים, או למה שאינו עשוי להתרחש. בעלי התקווה החלשה מסתפקים בנוחיות או באלימות; בעלי התקווה החזקה, לעומתם, צופים ומקבלים בשמחה כל סימן של חיים חדשים, והם מוכנים בכל עת, לסייע ללידת העתיד העומד להיוולד" (אריך פרום, מהפכת התקווה, עמ' 18).
ועוד זיכרון (כן, עדיין לומד…) –
*
ודברי סיכום –
איני בא לשנות את העולם, בסך הכול מנסה לחיות, אך איני מצליח, לא בזה ולא בזה.
מחשבות לעצמי 