אינני במצב לדרשות, אבל עוררתי לכך. למה? כי הכול משחק מכור. נותנים לאנשים להווכח על זוטות, או על 'גדולות', אבל המצב בשטח נשאר כפי שהוא. אלו סתם 'שעשועי אוזניים' (ביטוי מחזון יוחנן שבברית החדשה). מילא, אצטרף גם לזה.
א.
פרשת פנחס. עיקרה מופיעה בראשיתה – התגמול לפנחס, שסיפור מעשה הקנאות שלו תואר בסוף הפרשה הקודמת, בלק (למה קטעו את הסיפור לשניים? גם שאלה. המעשה – ושכרו, כמו החטא – ועונשו).
ובכן, שכרו – הוא מקבל 'אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם'.
והשאלה הוותיקה היא – מדוע שקנאי יקבל פרס? והתשובה שקיבלתי ואותה רגילים לתת – זה התיקון שלו.
עניתי, וכך אני חושב, שזה לא הפשט. לפי הפשט מדובר פה בפרס, וזאת משום שאלוהים מעריך את מעשה הקנאות של פנחס, שהרי הוא בעצמו 'אל קנא', כפי שמתואר בפעמים רבות.
כל דתיות מונותיאיסטית היא קנאית, וזה מתחבר לקטע נוסף ששיתפתי ביומן הקודם, על הפוסט של פרסיקו על המונותיאיזם כמוביל לרציונליזם מחד, ולעריצות השכל מאידך – לדעתי. וכן זה מתקשר לקטע על ביטחונן העצמי המוגזם של הדתות. זו קיצוניות, פנאטיות.
אבל כלפיי מי האל קנא? כלפיי אלילים, אלים אחרים, וכאן כנראה אין מנוס מקנאות, שכן אין שני מלכים יכולים למשול יחדיו (והנה, בכל זאת, עיקרון מונותיאיסטי).
ועוד ייאמר בהערת אגב, שהעיקרון המונותיאיסטי הזה הוא גברי ביסודו. יש בו משהו מוחלט, נוקשה, לא מתפשר. עקרון האב, ולא עקרון האם (לתפיסתי).
אבל נכון, האל הוא גם 'רב חסד ואמת', ועוד ביטויים מעין זה, שבהם גלום העיקרון האימהי, או הנשי בכלל.
ב.
ודבר זה חוזר גם בהפטרה (תודה לגאולה שהזכירתני זאת). בה מסופר על אליהו, נביא קנאי, ומעמדו לפני ה' בהר חורב, הוא הר סיני, שעליו ניתנה התורה למשה כפי המסופר, ואכן הקבלות רבות בין הסיפורים.
וזו עיקר ההתגלות –
מלכים א, יט –
ט וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. טז וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. יז וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע. יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ.
לפי דעה מוכרת של חז"ל, אליהו נענש פה, או על קנאותו, או, ליתר דיוק, על 'שהוציא דילטוריה על ישראל', כלומר לשון הרע, שהרי הוא אומר 'ואיוותר אני לבדי', אבל נאמר כי נשארו שבעת אלפים נאמנים ש'לא כרעו לבעל'.
ושנית מוסבר, כי אלוהים חוזר על קריאתו פעמיים, כי הוא רוצה שאליהו יבין זאת, אבל אליהו חוזר על אותן מילים, מסרב להבין, ולכן 'מפוטר'.
ובכן, אני איני מסכים לזאת, ופרשנות זו אפילו מכעיסה אותי.
לגבי הסעיף הראשון – כל הנביאים הוכיחו את ישראל, זה תפקידם, ואין בכך דבר רע. להפך, הניסיון של חז"ל 'להענישם' על כך הוא הבעייתי, בלשון המעטה. ובאשר לאי-דיוק שלו כביכול, הרי אלה דברים בטלים. 'לבדי' יכול להיות מובן ככמעט לבדי, ושבעת אלפים מתוך כלל ישראל הם מיעוט זניח.
ובאשר לסעיף השני, אני מודה שאני איני מבין את החזרה הזו, עד שאני שואל האם אולי יש כאן טעות העתקה פשוטה. אך גם אם לא, הרי שאין הדבר הזה מלמד כלום, אלא בדרשנות מופלגת. וכי על מה 'יעניש' אלוהים את אליהו? על שהיה נאמן לו? ובאשר למשיחת אלישע – הרי זה כנראה היה מנהג הנביאים, שהיו להם תלמידים, המכונים בכמה מקומות 'בני הנביאים', והם היו מחליפים אותם. החלפת משמרות פשוטה.
אם כך אני קובע כי לפי פשט הדברים אין בסיס מספיק לדרשה זו.
אבל עדיין נותר לשאול – מדוע הוא נוצר? כאן אנחנו מדברים על המגמות החינוכיות של חז"ל. אחת כזו כבר הזכרתי – לא להגיד 'לשון הרע' על ישראל, כלומר לעקר לגמרי את תפקידו של הנביא. ובהתאם לזה אף אמרו את אחת האימרות השנואות עליי ביותר – 'חכם עדיף מנביא', ועוד כמה בסגנון זה.
והעיקרון החינוכי השני – מיתון הקנאות. אכן, זה אופייה, בדרך כלל, של התפתחות דתית – שהיא ממתנת, וזאת בניגוד לדתיות הראשונית, שהיא לרוב קיצונית יותר. לכן נוצר כפל המשמעות של המילה 'פונדמנטליזם'. המשמעות הראשונה – נאמן ליסודות, במובן של היסודות הראשוניים. ואילו המשמעות הנילוות – קיצוניות, בעיקר קיצוניות דתית.
ובכן, מה אומר על זה? את מיתון הקיצוניות ודאי אשבח. נראה שדווקא אני זה ה'פונדמנטליסט' כאן (וכן שם ספרי – 'יסודות הבניין'). אבל על כל פנים יש לדעת שאין זה הפשט.
ולסיום, שוב בהתחבר למה ששיתפתי בפוסט הקודם – כיום יש לנו עוד סוג של קיצוניות שעולה ופורחת – הקיצוניות הלאומנית של בן גביר וחבריו. זה הוא פנחס של ימינו (אבל לא אליהו, שמצטייר בעיניי בכל זאת כדמות חיובית. ואף כי בקבלה נאמר 'אליהו הוא פנחס'. ואולי באמת הוא גלגולו, ואז גם ה'תיקון' שלו), ולהערכתי היא מהווה סכנה.
מחשבות לעצמי 