יומן צהריים, 1.7.22
קריאת עיתונים.
או – על ייאוש, פוליטיקה ועסקים.
בהארץ שני מאמרי דעה מעניינים בעניין אחד – החשש מהעתיד.
הראשון –
מכתב לנכד ב–2032: נכשלנו, אל תחזור מניו יורק
גיא פורן
הכותב מתאר את המצב הגרוע שיהיה בישראל עוד כמה שנים, לדעתו.
והשני –
לפיד, איזה עתיד יש כאן
גדעון לוי
וגם הוא אומר – שאין פה עתיד, למרות שמפלגת לפיד נקראת 'יש עתיד'.
האם הם צודקים? אני לא בטוח, אבל ללא ספק החשש מכרסם. והמאמרים האלה נותנים ביטוי לחשש הזה שנמצא אצל אנשים רבים.
ומה עוד בהארץ? לא הרבה. כתבה על הרבי מלובביץ, אבל היא כמו כתבת תדמית ממומנת, לא מעניינת בעליל.
כתבה על תבונה מלאכותית, עוד לא סיימתי. לא ממש מרתק.
מדור לשוני על הגיית שיבולת-סיבולת, יתכן שבכלל מדובר ב-th. כן השינוי הרגיל בין ארמית לעברית הוא בין ת' ל-ש, כמו בתלת שהפך לשלוש. לא נעדר עניין.
ועוד, במקור ראשון. מה אני קורא שם? את צור ארליך וחיים נבון. שניהם במאמרים/שירים חביבים, אבל אין לי יותר מדי מה לומר עליהם.
ובאופן כללי – לכולם יש מה להגיד על המצב הפוליטי, על ממשלת בנט ועל זו של לפיד. אז גם אני אומר שני דברים –
האחד הוא, שאפשר לראות את ממשלת בנט שנכשלה כעוד הצלחה של נתניהו. קודם הוא הפיל את מתנגדו גנץ, ועכשיו הוא הפיל את מתנגדו בנט.
שנית, אמרתי כבר שיש לבחון את בנט כאיש עסקים שכבש יעד. ועכשיו אני רואה שכך גם מתייחסים ללפיד – איך מתוך דבקות במשימה הצליח להגיע לכיסא ראש הממשלה.
אז קודם כל, יפה מאוד, באמת חשוב להיות איש עסקים מצליח. אבל שנית, ממתי כיסא ראש הממשלה הפך למקום למימוש עצמי (או רק למימוש עצמי), ולא שום דבר נוסף? עם כל הכבוד, להגיע לכיסא זו רק ההתחלה, העיקר הוא מה עושים משם.
ולבסוף, מכאן אפשר להמשיך לכל עולם העסקים וההצלחה. אני סולד ממנו, אף כי לא פוסל אותו. (מצד שני, גם עולם הלוזריות לא קוסם במיוחד).
הנה אתמול הייתי בהרצאה על ספר מאת הסופר, סוג של קאוצ'ר. והוא היה באמת נחמד מאוד, אבל חלקים מסוימים עוררו בי רתיעה. למשל, בשלב מסוים הוא המליץ על עמודה זקופה וגאה ולא שפופה. זה לא נראה לי. איש יהודי אני, ועמידה כזו אינה ממנהגנו… ומצד שני, כן, גם לא שפוף. אז איך? עמידה רגילה כזו.
עד כאן.
מחשבות לעצמי 